אתגר הפייסבוק: שבוע בלי הרשת החברתית
אחרי עשור של פעילות בפייסבוק, בלי פוסט פרידה ובלי לייק ניחומים, גלי בריל החליטה להתנתק לשבוע ולהפקיד את הסיסמה בידי חברה. כמו כל ההתחלות, היום הראשון היה קשה - אבל מתברר שהמציאות המקבילה שברשת החברתית, היא לא הדבר הכי מעניין שקורה לנו בחיים אחרי הכל | טור אישי
תמיד החשבתי את עצמי כחלוצת פייסבוק בארץ. יש לי פרופיל משנת 2007, כמעט עשור, וכשפתחתי אותו יכולתי לספור על כפות הידיים את מספר האנשים שאני מכירה שהיו חלוצים כמוני, ובעלי פרופיל פייסבוק. כבר אז יכולנו לראות את הפוטנציאל הטמון ברשת החברתית.
מרגע שהחלטתי שאני בפייסבוק והגדרתי תמונת פרופיל - הרי רק ככה זה נהיה רשמי, הפכתי לפעילה משקיענית: אני מעלה תמונות, כותבת פוסטים, שומרת על רשימת חברים מסוננת היטב - למרות מי שקוראים לי "סנובית", והתחביב העיקרי שלי – אני משתפת שירים. כל מיני שירים. סתם שיר שאני מאוד אוהבת ונעים לי באותה התקופה, שיר חדש שהכרתי ואני רוצה להכיר לכולם, או פשוט שיר שהעליתי באוב. אז מה קרה שפתאום, 10 שנים אחרי, החלטתי להתנתק?
תוכנית ההתנתקות: לבקש מחברה להחליף את הסיסמה
הרעיון להתנתק לתקופה מוגבלת מפייסבוק התגבש אצלי במשך תקופה, אבל דחיתי אותו כל הזמן: המשכתי לגלול את המסך למטה עוד קצת, עשיתי עוד לייק, הגבתי, שיתפתי ובגדול - מצאתי את כל הסיבות למה זה עוד לא הזמן המתאים. כנראה, שלא מספיק רציתי. לא ידעתי איך אוכל באמת לצלוח את האתגר, וכל רעיון לאסטרטגיית התנתקות שעלה נדחה על הסף, כי ידעתי שאמצא את הדרך לעקוף אותו ולהתחבר, ידעתי שזה חזק ממני.
בסופו של דבר, ובתקופה של חיפוש ארוך ומתיש אחרי דירה שתהיה לי בית בתל-אביב הקשוחה, מעבר אליה והתמקמות - פתאום הגיע שקט. ריק. כל החברים חזרו אל ספסל הלימודים או שפשוט היו עסוקים מדי בחייהם. החורף התחיל ואני מצאתי את עצמי שוכבת במיטה וגוללת את המסך עוד ועוד, לא רוצה יותר ולא מצליחה להפסיק. תיסכול של ממש. אני גם ככה מבלה הרבה מדי שעות בפייסבוק, ובאותה תקופה המצב רק החמיר.
לאחר מחשבות רבות וברגע של שפל הגיעה ההארה – להחליף סיסמה. הבנתי שזו הדרך היחידה שלי לצלוח שבוע בלי פייסבוק ושאין לי שום ברירה אחרת. ביקשתי מחברה להחליף לי סיסמה, איימתי עליה שאסור לה בשום אופן לשכוח אותה, ויצאתי לדרך.
אז התנתקתי מפייסבוק. נשמע דרמטי, לא? מדובר בסך הכל בשבוע, אבל מכורים כמוני יבינו שזה צעד לא פשוט. התחלתי את הניתוק היזום בערב יום שלישי רגיל ואקראי, לא הודעתי לאף אחד ולא עשיתי פוסט פרידה, פשוט התנתקתי בלי לדעת מה אני הולכת לעבור במהלך השבוע הקרוב - ומה שיהיה יהיה.
צורך רגשי, צורך פיזי
בערב הראשון ממש הורגש הצורך הפיזי לשלוח יד לנייד, מתוך הרגל כל כך מושרש וחסר טעם או תכלית. במהלך אותו ערב, חברה ניסתה לשתף אותי בפוסטים משעשעים שנתקלה בהם, אבל מסתבר שהיא לא יכלה לחדש לי שום דבר - כי את כולם כבר ראיתי מוקדם יותר באותו היום. הבנתי שפשוט לא עבר מספיק זמן של היעדרות וקיוויתי שהזמן יעשה את שלו. בלילה, התקף חרדה קטן נולד כשחששתי שהתוכנית שלי נועדה לכישלון - כי לא התנתקתי מהמחשבים בבית ובעבודה, אבל בבוקר למחרת כבר נוכחתי לגלות שניתוק מהאפליקציה עושה את העבודה גם ביתר המכשירים.
התעוררתי לבוקר ראשון בלי פיד. המוח שלי אמנם לא מתפקד כשאני מתעוררת, אבל אני די בטוחה שהדבר הראשון שאני עושה אחרי שאני פוקחת עיניים זה לשלוח יד לנייד ולפתוח את הפייסבוק, לקבל חתיכה ממה שקרה בלילה. הכי מיותר ולא הכרחי, אך כוחו של ההרגל חזק יותר מהרבה דברים. אז התעוררתי, שלחתי את היד לנייד כרגיל, הבנתי שבלי פייסבוק אין בזה טעם והתחלתי את היום.
בפועל זה היה היום הראשון המלא שבו הייתי מנותקת, וכבר יכולתי להרגיש את החוסר. רציתי לשלוח הודעה לבת משפחה במסנג'ר של פייסבוק כי מסתבר שאין לי אפילו את מספר הטלפון שלה, ולא יכולתי. רציתי לחפש מישהו שהכרתי (כן, כולנו סטוקרים, קבלו את זה באהבה) ולא יכולתי. כשרציתי להיכנס לאתר קניות אינטרנטי שבו אני מזדהה באמצעות הפייסבוק, נבלמתי גם. כל זה גרם לי להבין עד כמה האתר הזה משתלט ונוגע בכל כך הרבה תחומים בחיים שלנו וכמה השימוש בו הפך לדבר שבשגרה.
האתגר המשיך ומצאתי את עצמי, במודע או שלא, מחפשת סיבות להתעסק עם הנייד ולספק את הצורך בפעולה הכה מספקת של גלילת המסך. נכנסתי לוואטסאפ סתם ככה, ביליתי יותר זמן באינסטגרם ואפילו בהיתי באלבום התמונות שעל הנייד - עשיתי הכל כדי למלא את החסר.
בסוף השבוע התפנה לי קצת זמן והרגשתי שזה הולך להיות המבחן האמיתי. די מהר גם הגיעו השאלות: "מילאת את הסקר שלי?", "ראית את ההזמנה להרצאה ששלחתי לך?", או "ראית את הסרטון שהעליתי אתמול?". כולן נענו בשלילה ובתוספת תזכורת לכך שאני בהפסקה יזומה מפעילות חברתית מקוונת, מה שגרם לי להבין עד כמה טבעי ומובן מאליו שכולנו נמצאים בפייסבוק כל הזמן.
התחיל שבוע חדש ואיתו היום החמישי לאתגר. אני מודה שהתחלתי להתרגל למצב החדש, אפילו נהנתי מההרגשה שאני לגמרי נוכחת בסיטואציות שבהן אני נמצאת - ללא הסחות דעת. יחד עם זאת, גם התחלתי להרגיש בשלה לחזרה לפייסבוק. זה נשמע לכם סותר - אבל זה לא.
החזרה לפייסבוק כאנטי-קליימקס
במהלך שבוע ההתנתקות גיליתי, באיחור של 20 שנה למען האמת, את השיר "אקדח" של אביתר בנאי מאלבום הבכורה שלו. הגילוי הזה בער לי בעצמות, ולא היה דבר שרציתי לעשות יותר מלשתף אותו בפייסבוק עם העולם - ופשוט לא יכולתי. גם במקרה הזה הרגשתי צורך שאמור להיות רגשי בלבד, אבל מסתבר שיש לו היבטים פיזיים. זו הייתה עוד נקודה בה הבנתי איזה חלק יש לפייסבוק בחיים שלי ועד כמה הרשת החברתית הפכה לדבר שבשגרה עבורי. אגב, את השיר עוד לא שיתפתי - אז אני ממליצה לעצור כאן ופשוט להקשיב.
אחרי שבוע ושעתיים (אבל מי סופר) חזרתי לפייסבוק. וזה היה כל כך לא מרגש. אחת הסיבות לכך היא כנראה העובדה שציפיתי לעשרות התראות, המון הצעות חברות ובאופן כללי - הרבה מידע חדש על כל מה התרחש בעולם במהלך השבוע הזה - אף אחד מאלה לא קרה בפועל. אחרי שבוע מחוץ לפייסבוק, פתאום כל התוכן המשותף הרגיש לי תלוש, מוגזם, משעמם או סתם מיותר.
נחתה עליי ההבנה שמתקיימת מציאות מקבילה שהיא עולם ומלואו בתוך הרשת החברתית הזו, שרק נכתבת ונקראת ולא מדוברת בעל פה כמעט בכלל. תנסו לחשוב על זה רגע – אתם מעלים תמונה שלכם בים לדוגמה, התמזל מזלכם וכ-200 אנשים לחצו על כפתור ה"לייק" - לכמה מהם תגידו שלום ברחוב? כמה מהם ראיתם לאחרונה או שאתם רואים על בסיס קבוע? כן, גם אני מלייקקת ונהנית כשאני מקבלת לייקים בחזרה - אבל פתאום, אחרי שבוע מחוץ להתרחשות - זה פשוט נראה לי תלוש ומוזר.
אז צלחתי שבוע בלי פייסבוק, ובעת כתיבת הטור הזה אפשר להודות שנכנסתי מספר לא מבוטל של פעמים, לגלול ולבדוק מה חדש. ובכל זאת, ההפסקה הקצרה שלקחתי על עצמי הפחיתה את תדירות השימוש שלי, ואין ספק שאני מתכוונת לאמץ אותה אחת לכמה חודשים. מי יודע, אולי יום אחד אהיה בשלה לאתגר משמעותי יותר - שבוע בלי וואטסאפ.
לפנייה לכתב/ת 
