חיים של אחרים: הצצה לחיי היום-יום במדינות ערב, דרך האינסטגרם
למעלה מ-250 מיליון משתמשים מעלים "סטוריז" לאינסטגרם על בסיס יום-יומי, אבל אנחנו נחשפים לאחוז קטן מאוד מהם. איך נראים חיי התושבים בביירות, דמשק, טהרן או בגדד - מבעד לעדשת האינסטגרם? הצצה מיוחדת
עם קצת יותר מ-700 מיליון משתמשים, אינסטגרם (שנמצאת כידוע תחת ידיה של הענקית פייסבוק) היא אחת מהרשתות החברתיות הפופולריות בעולם, ופיצ'ר ה"סטורי" שלה, שבו משתמשים מעלים תמונות וסרטונים שנעלמים אחרי 24 שעות – הופך ליותר ויותר משמעותי. בעוד שברשימות המשתמשים שאחריהם אנחנו עוקבים יש מכרים בדרגות שונות, אינסטגרם גם ידועה כפופולרית למעקב אחרי אישים וסלבריטאים – עד כדי כך שהיא מצליחה לייצר, אפילו יותר מרשתות חברתיות אחרות, אושיות משל עצמה.
אבל הסטורי הוא גם צוהר מרתק להצצה לשגרה, לחיי היום-יום, למה שלא ראוי בעינינו לתמונה קבועה שעוברת עריכה מאסיבית ואמורה לזכות אותנו בשלל לייקים ותגובות. היד הרבה יותר קלה על כפתור הבית בסמארטפון כשברור לנו שמה שעולה בקלות ייעלם בדיוק באותה קלות ויימחה מזיכרונה המתעתע של הרשת.
נכון לחודש יוני האחרון, 250 מיליון משתמשים מעלים סטורי לאינסטגרם מדי יום. כשחושבים על זה, מדובר במאגר עצום של עדות בגוף ראשון על החיים עצמם, והעדויות האלה מגיעות מכל מקום בעולם. אבל כמה מאיתנו עוצרים לנצל את הפוטנציאל של הכלי הזה, ומחפשים הצצה אמיתית עד כמה שאפשר לחיים של אחרים? אחרים שהם לא ביונסה, לא החברים מהעבודה ולא השף-סלב התורן, אלא האנשים והמקומות שאין לנו שום סיכוי להגיע אליהם – אלא באמצעות הפלטפורמה.
הפוטנציאל ושברו
כשהאינטרנט עשה צעדים ראשונים של קיום – נתלו בו תקוות שיהפוך לפלטפורמה משחררת ומשוחררת באמת, שתצליח לחבר אנשים מכל מיני קצוות של העולם ותאפשר להם לראשונה ליצור קשרים באופן ישיר ומיידי. עלייתן של רשתות חברתיות סיפקה בדיוק את אותו פוטנציאל משחרר, של חשיפה למגוון של דעות, אוכלוסיות וצורות חיים. פחות או יותר שלושה עשורים אל תוך מהפכת האינטרנט – כבר די ברור שהמציאות היא קצת פחות אוטופית, ושהפוטנציאל הזה עוד רחוק מכדי מימוש, בעיקר מפני שהקשרים הווירטואליים שלנו מתארגנים באופן דומה לאלה של העולם הממשי, והתוצאה זהה: כולנו ממשיכים לחיות בבועה.
חלקים מסוימים מהנבואות דווקא הגשימו את עצמם: האפשרות לייצר דיאלוג (כמעט) ישיר עם נבחרי ציבור למשל, סלבריטאים ודמויות בעלות השפעה מעל גבי הרשת, מכל מקום ובכל זמן; תכנון וביצוע של פעולות מחאה דוגמת האביב הערבי או מחאת הדיור של 2011; קריאת ציוצים של נשיא ארצות הברית באופן שגרתי; עיתונות אזרחית מבוססת עדויות ישירות; כל אלה הם תולדה של המאפיינים שהביאה איתה הטכנולוגיה החדשה. ובכל זאת, רובנו מוצאים את עצמנו שומעים את אותם פזמונים, מקיפים עצמנו במה שמוכר ונוח, מופתעים כל פעם מחדש מתוצאות הבחירות.
בשיאו של השיח האוטופי סביב התפתחות הרשת נטען שבכוחו של האינטרנט לשנות את העולם לטובה, לכונן שלום עולמי או לכל הפחות לפתור סכסוכים היסטוריים עקובים מדם – בזכות המימד הישיר הנשען על תיווך טכנולוגי בלבד. לא עוד פוליטיקאים שיושבים במגדל השן ועסוקים בניהול קרבות על חשבון הציבור שבחר בהם, לא עוד דיווחים תקשורתיים מוטים שמזינים בפחד – אלא שיחה ישירה ואמיתית במרחב שבו, לפחות תיאורטית, כולם יחסית שווים. ובכל זאת, זה לא ממש קורה, ולא כי הטכנולוגיה לא מאפשרת את זה.
במהלך השבועיים האחרונים החלטתי לנצל את הפלטפורמה: סימנתי לי שבעה יעדים קרובים-רחוקים, קרובים גיאוגרפית אבל רחוקים מכל בחינה אחרת, ועקבתי אחרי הסטוריז שמגיעים מהם. קהיר (מצרים), מכה (ערב הסעודית), דובאי (איחוד האמירויות), ביירות (לבנון), טהראן (איראן), בגדד (עיראק) ודמשק (סוריה) נוספו באופן קבוע לרשימת החיפוש שלי באינסטגרם (כן, אפשר לבצע חיפוש על פי מיקום), כשבכל חיפוש אפשר לראות גם את הפוסטים האחרונים וגם מקבצים מרשימים ולעיתים מאוד ארוכים של סטוריז. אז ישבתי לצפות, ולשם השוואה הקפדתי גם להיכנס בכל סיבוב כזה לסטוריז של תל-אביב.
אוכל מסובב את העולם
לניסוי הקטן הזה היו בסך הכל שני תרחישים סבירים. או שמיטב הדימויים הרווחים שאנחנו סופגים כבר עשרות שנים ושמזינים את התפישות שלנו לגבי החיים במדינות ערב – יתממשו גם בתוך העיגול הוורוד של הסטורי, או שממש לא. האמת, כרגיל, ממוקמת איפשהו באמצע הציר שבין ניפוץ סטיגמות לבין אישוש שלהן.
הדבר הראשון שבולט לעין המציצנית – הוא העיסוק האובססיבי באוכל ובצילום שלו. אם יש כאן קונסנזוס לגבי החברה הערבית, הוא נסוב סביב הקרבה הקולינרית וההשפעות על המטבח הישראלי, ואוכל לא רק מדבר לכולם, הוא גם ללא ספק מצטלם נהדר. בין סרטונים מגלגלי שווארמה נוטפי שומן ועד לתקריבים על קערית פיסטוקים – יש גם סושי, ארוחות בוקר שמזכירות בראנצ'ים תל-אביביים ואיך לא – הרבה קפה.
הדבר השני שבולט הוא השימוש הנרחב בפילטרים השונים שמציע פיצ'ר הסטורי. החל מאוזניים של כלבלב, דרך גרפיטי ואימוג'ים, כשנכנסים לסיפורים האלה אין שום אפשרות להתבלבל. זו הפלטפורמה וכולם מבינים אותה – עד כדי כך שבהרבה מהסטוריז נעשה שימוש בכיתובים בשפה האנגלית, מה שבהרבה מקרים ייתר את הצורך לתרגם אותם כדי להבין. אינסטגרם היא ממילא רשת חברתית שמדגישה ויזואליה על פני טקסטים – מה שהופך אותה לפלטפורמה אידיאלית במקרה כזה של פערים לשוניים.
מהירים ועצבניים
אני מודה: הדבר שהכי רציתי לראות הוא שבירה מוחלטת של מוסכמות. קיוויתי למשל, שבחיטוט בסטוריז שמגיעים מערב הסעודית, אוכל לראות נשים שמצלמות את עצמן נוהגות במכונית. זאת כמובן לאור הביטול ההיסטורי של החוק האוסר על נשים לנהוג, כפי שהוצהר בחודש שעבר.
אז נשים מאחורי ההגה עדיין לא, אבל גברים דווקא יש בשפע. בכל אחת מהמדינות ברשימת החיפוש שלי היו לפחות שני סרטוני נהיגה כאלה בכל מקבץ: צילום הדרכים, הכבישים והרחובות מבעד לשמשה הקדמית, צילום עצמי של הנהג כשהוא שר עם הרדיו, צילום משותף של כל הנוסעים במכונית, "סיורים" מצולמים בתוך שכונות בדמשק או נהיגה בכביש מהיר בדובאי.
אלוהים (לא) נמצא בפרטים
אפשר לומר שאחד הדברים שהפתיעו אותי יותר מכל – הוא היעדרה של הדת. מלבד בסטוריז של מכה, שהיא מוקד עלייה לרגל והעיר החשובה ביותר לאיסלאם, שצולמו בהרבה מקרים מתוך מסג'ד אל חראם והביאו לידי ביטוי אלמנטים דתיים, בשום מיקום אחר לא הועלו סטוריז עם סממנים דתיים.
בכמה מהסרטונים ניתן לראות נשים עטויות חיג'אב, אבל ברוב המקרים זה היה הסממן היחיד, ולעתים היו אלה נשים תיירות שצולמו כך מפאת כבוד למקום בו הן מטיילות ולאורחות החיים, בעוד שהמקומיות והמקומיים לא הפגינו שום סממן דתי חיצוני בהופעתם. נקודת האור האמיתית של הניסוי הזה, אגב, היא המוזיקה שמשחקת תפקיד אורח כמעט בכל סרטון שמועלה.
זה היה אמנם ניסוי קטן וקצר, אבל שבועיים של צלילה יומית לתוך סטוריז שמגיעים ממקומות שכנראה לא נוכל לבקר בהם – הוכיחו ששווה לעשות גם גיחות כאלה באינסטגרם. לפי התרחיש האוטופי אגב, כל הצצה כזאת עשויה להתפתח בקלות לאינטרקציה של ממש – בלייקים, בתגובות ואפילו בשיחות. את כל אלה הפלטפורמה מאפשרת, אז למה לא?
רוצים לקבל הצצה לחיים של אחרים באינסטגרם?
היכנסו ללשונית החיפוש >> סמנו "מיקום" >> הקלידו שמות של ערים או ארצות וצאו לטייל בסטוריז.
