גולשים בזמן: כך נראה האינטרנט הישראלי בשנת 2000
רק לפני 20 שנה פורטלים כמו תפוז, נטקינג ונענע שלטו בחיינו, האנונימיות הייתה ברירת מחדל והמדינה סערה סביב עלייתם של הטוקבקיסטים. לרגל חגיגות 20 שנות ynet, חזרנו אל המאפיינים הבולטים של המרשתת הישראלית
לרגל חגיגות 20 שנים לאתר ynet, חזרנו שני עשורים אחורה בזמן - אל המאפיינים של האינטרנט הישראלי בשנת 2000. "גלישה באינטרנט אז רק נכנסה למיינסטרים", נזכרת ד"ר כרמל וייסמן, חוקרת תרבות דיגיטלית באוניברסיטת תל-אביב. "לרוב האנשים עוד לא היה אינטרנט מהיר בבית, והם השתמשו בעיקר באימייל, ובעיקר לצורכי עבודה. רובנו חשבנו אז על האינטרנט בתור מרחב טקסטים גדול, סוג של ספריה אחת גדולה, וניגשנו אל כל המידע הזה באמצעות פורטלים".
הפורטל הוא המלך
במחצית השנייה של שנות התשעים, החלה התעוררות של פורטלים ישראלים - מעין חלונות שדרכם אפשר להגיע לתכנים ולשירותי רשת מסוגים שונים. הפורטל המצליח "נטקינג", הוקם מיד לאחר רצח רבין והחל את דרכו כעמוד זיכרון וירטואלי פשוט. בשנים הבאות הוא התפתח והפך לפורטל של ממש, "עמוד הבית" של ישראלים רבים. בשנת 2000 הושק "רדיו נטקינג", הרדיו האינטרנטי הראשון בישראל, אולם הוא נסגר כשנה לאחר מכן.
לימור דהאן, שניהלה את הפרויקט, אמרה אז בריאיון ל-ynet: "אני עדיין חושבת שרדיו אינטרנטי יכול להציע מגוון של תכנים שרדיו אופליין לא יכול. היו לנו שמונה ערוצים עם מגוון עצום של מוזיקה. אנו הולכים לתקופה של פרסונליזציה, ולרדיו רגיל קשה מאוד לענות על זה כי תמיד יהיו בו שיקולי רייטינג ועורכים מוזיקליים ושדרנים. פה אין לי שום תכתיב של רייטינג שמחייב אותי, אני יכולה לשדר טראנס בשבע בבוקר".
נוסטלגיה: כך נראה דף הבית הראשון של ynet
במקביל לנטקינג, צברו תאוצה פורטלים כמו IOL - שהיה מעין גרסה ישראלית לפורטל האמריקאי המצליח AOL, תפוז אנשים, וואלה!, נענע, גם MSN הבינלאומי של מיקרוסופט קיבל גרסה עברית בשנת 1999. כולם היוו מעין אינדקסים עבריים לדפי רשת אחרים, חלקם הציעו שירותים כמו תיבות מייל, קהילות ופורומים, צ'אט ומנוע חיפוש. החשיבות הגדולה שלהם שיקפה במידה רבה את האופן שבו נדרשה אז גישה אמיתית לאינטרנט, דרך עקבית לארגן את כל המידע ששרוי בו. על הצורך הזה בדיוק ענתה בסופו של דבר גוגל.
המרחב האנונימי
היום זה אולי נראה לנו מוזר, אבל לפני 20 שנה האינטרנט נתפס כמרחב אנונימי לחלוטין - המקום שבו אפשר להיות כל מי שאנחנו רוצים, בחסות ה"ניק-ניים". אימצנו כינויי רשת עבור דיונים בפורומים, שיחות צ'אט ואפילו בתיבת הדואר האלקטרוני, ובהמשך גם בבלוגים. כל זאת, טרום עידן הרשתות החברתיות שהפשיטו אותנו מהצורך באנונימיות ובחרו להדגיש דווקא את האותנטיות, ולהישען בסופו של דבר לא רק על שמות אמיתיים - אלא גם על מספרי טלפון ופרטים אחרים לצורכי אימות זהות.
"זה היה האתוס של האינטרנט אז", מסבירה וייסמן, "כל העניין נועד כדי לאפשר איזו משחקיות, או עוד אפיק להבעה של זהות באמצעות הניק-ניים. אנשים לא עשו הרבה דברים מעבר לזה באינטרנט, אף אחד לא בנה לעצמו אתרים. זה היה צ'אטים למיניהם, IRC, ICQ, פורומים - שכבר היו תופעה של האינטרנט אז, או יצירה ברשת באתרים כמו 'במה חדשה'".
המאפיינים האנונימיים של האינטרנט, קיבעו את ההבנה של המדיום כמקום משוחרר - הדמוקרטיה האולטימטיבית, שבה כל קול נחשב. בחסות כינויי הרשת - הבדלים מגדריים, אתניים ואחרים, בוטלו לכאורה, ולצדם המשיכה להתגבש ההבחנה בין העולם המקוון לעולם האמיתי - כשני קווים מקבילים שלא נפגשים. אלה היו גם ימי השיא של המעבר מ-Web 1.0 ל-Web 2.0 - "הדור הבא" של שימוש באינטרנט, שהתאפיין במעבר מצריכה פסיבית של תכנים, לנטילת חלק משמעותי בייצור שלהם.
המכניזם של הטוקבק
השילוב הייחודי בין אנונימיות להשתתפות אמיתית ברשת - בא לידי ביטוי בצורה הברורה ביותר במערך הטוקבקים - הגרסה המקוונת, המיידית והפרועה של "מכתבים לעורך". לראשונה, הגולשים קיבלו קול, הזדמנות אמיתית להביע דעה ולקחת חלק בשיחה.
"אני זוכר חילופי מאמרי דעה בעיתונים המודפסים על השאלה של טוקבקים - כן או לא?", מספר פרופ' שיזף רפאלי, נשיא מכללת שנקר. "האם טוקבקים גורמים להזניה מוחלטת של העיתונות כמו שטענו אחדים, או שזה בעצם סוף-סוף דמוקרטיזציה של המדיום. הסיפור של הטוקבקים הוא מרתק כי פה יש ממש אבולוציה של זירת השיח הציבורי. היום זה כבר פשט צורה ולבש צורה, ויש הרבה מאוד וריאציות, אבל הרעיון הבסיסי הוא שאין רק צורה אחת לשדר את החדשות להמונים, ויש הזדמנויות גם לאזרח שאיננו עיתונאי להביע דעתו, השיח לא עובר רק דרך שולחן העורך".
ד"ר וייסמן מוסיפה: "הטוקבקים היו היישום החברתי הראשון של ווב 2.0, רגע לפני הבלוגים וההתפרצות של רשתות חברתיות. הם היו ממש תופעה, והם מזוהים עם ynet עד היום. ניתנה לזה חשיבות מאוד גדולה, כי פתאום יש אינטראקטיביות. הכתב לא רק כותב והולך הביתה, פתאום שיחות הסלון נעשות בפנים שלך, ולכל אחד יש קול שווה ערך".
הדיונים הללו לא התחילו ונגמרו בתוך מערכות החדשות המקוונות, או מעל דפי מדורי הדעה. בשנים שלאחר עליית ynet והתגבשות מוסד "הטוקבקיסטים", נערכו דיונים בכנסת שעסקו במקומם של הטוקבקים בשיח הציבורי, ויוזמות חקיקה בנושא צצו מעת לעת. חבר הכנסת דאז, ישראל חסון (ישראל ביתנו), הציע תחילה לחייב את המגיבים בתהליך הזדהות, ולאחר מכן יזם גם הצעת חוק שמטילה אחריות פלילית על טוקבקיסטים, עורכים ומנהלי אתרים. בתגובה, הוא הוזמן אז ל-ynet להתנסות במלאכת הסינון של הטוקבקים. הצעות החוק לא התממשו, אבל במובנים רבים הדיון הציבורי הער נמשך עד היום - כן, גם במסדרונות ynet, שני עשורים אחרי שהושק.
