חופש הביזוי ברשתות החברתיות
למה מותר להאשים אדם בשיתוף פעולה עם הנאצים, אבל אסור לייחל למותו של המאשים? הניסיונות של פייסבוק, טוויטר, ווטסאפ ואחרות להילחם ב"פייק ניוז" בלי לנקוט בעמדה מוסרית, נתקלים בעולם בביקורת עזה
חודש לפני כן נחסם סימון לאחר שייחל לאדם אחר — תומך נלהב במדיניות ההגירה של הנשיא טראמפ — למות ממחלת עור. לאחר החסימה ההיא, הוא ניסה להאיר באמצעות הבלוג שלו זרקור אל מה שנחשב בעיניו כשיקול דעת בעייתי: מתן לגיטימיות להפצת דעות מזעזעות (בעיניו של סימון), כמו תמיכה בהפרדה של ילדים מהוריהם והאשמת המיליארדר היהודי ג'ורג' סורוס בשיתוף פעולה עם הנאצים — מול אי־לגיטימציה לאיחולי מוות מהיר למי שעושים זאת. לדבריו של סימון, כיוון שאין לו את היכולת לשלוט בחיים ובמוות, אי־אפשר לקרוא לדברים האלה איום, והם מזיקים הרבה פחות מן הדעות שהותרו לציוץ.
מדובר במקרה אחד מני רבים בשנתיים האחרונות, שבהם מתמודדות חברות מדיה חברתית עם הציפייה הציבורית מהן, לקחת אחריות על התכנים המתפרסמים אצלן. מנגד, עדיין קיימת ציפייה מהן למתן חופש ביטוי מקסימלי (שרשתות חברתיות בכלל לא מחויבות לתת: חופש ביטוי הוא עניין שבין אזרח למדינתו, ולא בין אזרח לגוף מסחרי).
"נקודות מבט שונות"
גבולות הדיון הזה אינם קשיחים, והם משתנים מכותרת לכותרת. השבוע הייתה זו פייסבוק שנכנסה לוויכוח אודות תפקידה, כאשר ערכה אירוע בו ניסתה לתדרך עיתונאים על ניסיונותיה להילחם ב"פייק ניוז" ובהפצת מידע שקרי — קמפיין שהחברה מנהלת בצורה מוחצנת מאוד כבר כמה חודשים. אוליבר דארסי, עיתונאי של רשת הטלוויזיה CNN, שאל את נציגי החברה כיצד הם יכולים לטעון שפייסבוק רצינית בנושא, אם היא מאפשרת עדיין לדף של אתר Infowars לפעול ולהפיץ תכנים לכמיליון משתמשים.
Infowars היא רשת ידועה לשמצה של תכני טקסט ווידאו, בניהולו של אלכס ג'ונס, אשר מפיצה תיאוריות קונספירציה לא מבוססות לצד מכירת תוכן שיווקי, באמצעות אתר ייעודי וכן פייסבוק, טוויטר ויוטיוב. ג'ונס משתמש בפלטפורמה שלו כדי לטעון, למשל, שרצח הילדים בבית־הספר "סנדי הוק" כלל לא התרחש, שהילארי קלינטון ניהלה רשת של סחר בילדים לצורכי מין, ושפיגועי ה־11 בספטמבר הם פעולה של הממשל האמריקאי.
בפייסבוק התקשו לענות. בתשובה לשאלה, אמר ג'ון הגמן, האחראי על תצוגת החדשות בחברה, כי החברה לא מוחקת ידיעות לא נכונות. "זה לא מפר את תנאי הקהילה רק כי זה לא נכון", אמר. "אני חושב שחלק מהעניין כאן הוא שגרמנו לפייסבוק להיות מקום שבו לאנשים שונים יכול להיות קול. ולמפיצי תוכן שונים יש נקודות מבט שונות מאוד".
בהמשך כתב נציג של פייסבוק בדיון שהתפתח סביב התשובה הזו (דווקא בטוויטר) כי החברה, "רואה הן בימין והן בשמאל עמודים שבהם מתפרסמים דברים שנראים לכותביהם כמו דעה או ניתוח, אבל עבור האחרים זה 'פייק ניוז'. אנחנו מאמינים שחסימת העמודים האלה תהיה מנוגדת לעקרונות בסיסיים של חופש הביטוי".
הדברים עוררו גל של גינויים בעיתונות האמריקאית — שבה עוד נוטרים לפייסבוק טינה על הפצת תכנים לא אמינים בקמפיין הבחירות של 2016 — וקריאה לחברה להתחיל להתנהג כמו מבוגר אחראי, ולנקוט גם בעמדה מוסרית. לאורך השנים, פייסבוק התנגדה מאוד לכל ניסיון כזה, והעדיפה להפגין כי היא פועלת למען ניקיון הפלטפורמה שלה באמצעות סינון תכנים שיש קונצנזוס רחב לגבי הצורך להסירם.
20 הרוגים
אבל מתברר שגם להסיר תכנים כאלה לא כל כך קל. על פי דיווחים בהודו, יותר מ־20 אנשים נהרגו בחודשים האחרונים באירועי לינץ', לאחר שהואשמו בקבוצות ווטסאפ ובפוסטים בפייסבוק כי הם חברים בארגון שחוטף ילדים. השמועות הזדוניות התפשטו במהירות עצומה, ואפילו אם פייסבוק הייתה יעילה במעבר על דיווחי תוכן פוגעני (והיא לא — למעט בגרמניה, שבה היא מחוייבת בכך בחוק), לא ברור אם הייתה יכולה לעצור אותן. לטענת החברה, כל דיווח עובר דרך אחד מאנשי צוות ייעודיים, שקוראים את התוכן ונדרשים להחליט מה לעשות איתו. בווטסאפ, כמובן, אין יכולת לדווח על תוכן — והמידע מופץ בחופשיות.
פייסבוק בחרה להילחם ב"פייק ניוז" הקטלני בהודו על ידי פרסום מודעות בעיתונות מקומית. באלה היא ניסתה להסביר כיצד מפתחים חשיבה ביקורתית לגבי מה שרואים ברשת ובאפליקציות מסרים מיידיים. מודעות אחרות אך דומות בבסיסן, אודות חשיבות היכולת להבחין ב"פייק ניוז", פורסמו גם בתקשורת הבריטית.
האם זה מספיק? ב־OFCOM, הגוף שמפקח על התקשורת בבריטניה, חושבים שלא. מנכ"ל OFCOM, שרון ווייט, פרסמה ב"טיימס" הלונדוני בשבוע שעבר קריאה להטיל פיקוח רגולטורי על פלטפורמות מדיה חברתית. היא לא הראשונה. במדינות רבות דנים הרגולטורים בסיווג של מדיה חברתית. האם ניתן להתייחס למדיה רק ככלי? האם מדובר במו"ל? ואיפה עובר הגבול בין מה שאסור להגיד לבין מה שמותר.
עד שמישהו יקבל החלטה מחייבת בנושא — אם בכלל — ניאלץ להמשיך ולפתח כישורי קריאה ביקורתית.
