רצח כי הפסיד בטורניר? אל תאשימו את הגיימינג
אירוע הירי הקשה במהלך טורניר הגיימינג בארצות-הברית, העיר מחדש את הטיעון הפופוליסטי בדבר הקשר שבין משחקי וידאו לאלימות. המחקרים בנושא מספרים סיפור אחר לגמרי, אז למה בכל זאת אנחנו נופלים לטיעון הזה? דעה
המשחק Madden NFL 19, שבתחרות רשמית שלו בוצע הירי אתמול, הוא האחרון בשורה ארוכה של משחקי פוטבול אמריקאי, אשר זוכה לגרסה חדשה מדי שנה עוד מ-1988. המפתחת והמפיצה שלה היא Electronic Arts - אחת מחברות המשחקים הגדולות בעולם, שאחראית גם על סדרת משחקי הכדורגל FIFA.
מאדן נחשבת לסדרת משחקי הספורט הפופולרית בארצות-הברית (פיפ"א פופולרית יותר בכל מדינה אחרת), והשקת מאדן חדש בחודש אוגוסט מסמלת את תחילתה של עונת ההשקות הגדולות בעולם המשחקים. לאורך השנים, העדיפו חברות המשחקים להשיק את הכותרים הגדולים ביותר שלהן בחודשים ספטמבר-נובמבר, כשמאדן עצמה מושקת בסמיכות לתחילתה של עונת ה-NFL. הרצח אמש בוצע באירוע מוקדמות של תחרות מאדן רשמית, אותה מארגנת EA, אשר אמורה להתקיים באוקטובר הקרוב בלאס וגאס.
כפי שמוכיח המקרה הנוכחי, הטענה לקשר בין משחקי וידאו אלימים לבין אלימות בני-נוער וצעירים, מתעוררת גם כשכלל לא מדובר במשחק אלים, והיא עלתה לכותרות מספר פעמים עוד בשנות ה-90. ב-1997, הרג מייקל קרניל בן ה-14 חמישה תלמידים בבית הספר שלו. שנתיים לאחר מכן, תבעו הורי קורבנותיו מספר יצרניות של משחקי וידאו (כמו גם את מפיצת הסרט "יומן נעורים"), בטענה שאלה נתנו לקרניל השראה.
כחלק מאותה התביעה, שנדחתה על ידי בית המשפט, נתן התובע הכללי של ארצות-הברית דאז, ג'ון אשקרופט, גושפנקא לטיעון. הוא אמר אז כי היורה "למד לכוון את הנשק ממשחקי וידאו, וירה יותר טוב מרוב אנשי המשטרה". גם היורים בטבח בתיכון קולומביין בשנת 1999, הוכרזו כ"גיימרים" שמשחקי מחשב השפיעו עליהם. בשנים האחרונות, צצו גם טענות על כך שאנשי דעאש מתאמנים באמצעות משחק מחשב ייעודי, אבל אלה מבוססות על דיווח מפוקפק המלווה בסרטון יוטיוב. המשחק המסתורי מעולם לא נצפה.
הטיעון הפופוליסטי שקושר שבין משחקי וידאו לאלימות דעך מאז שנות ה-90, אך מדי פעם הוא מתעורר מחדש. נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ, למשל, טען לקשר לאחר הטבח בפארקלנד בתחילת השנה. הוא אף נפגש עם אנשי תעשיית הגיימינג (כן, איתם, ולא למשל עם אנשי ה-NRA, איגוד הרובאים הלאומי בארצות-הברית) - אולם הפגישה ההיא לא הובילה לשום דבר.
האגודה האמריקנית לפסיכולוגיה דווקא נדרשה לנושא, והקימה ב-2013 צוות של שבעה אנשים, אשר עבר על מחקרים קיימים וניתח אותם. בדו"ח, שפורסם שנתיים לאחר מכן, נטען כי דווקא יש קשר בין משחקים אלימים לבין עלייה ברמת האגרסיה בקרב בני נוער. עד היום, הדו"ח הזה תופס מקום מרכזי בדיונים סביב הקשר בין אלימות ממשית לבין משחקי וידאו.
מה ששוכחים לספר זה שאותו הדו"ח גם מצא שאין ממצאים מספקים כדי לטעון לקשר בין פשעים אלימים ושינויים פסיכולוגיים או נוירולוגיים. יתרה מזאת, המחקר ההוא השתמש במתודולוגיה מפוקפקת, כפי שיוכלו להעיד כ-230 חוקרים (ביניהם כאלה מהארוורד, אוקספורד, ייל ואוניברסיטאות נחשבות אחרות), שפרסמו מכתב פתוח כשצוות הבדיקה רק התחיל לעבוד, וביקשו ממנו להימנע משיטות אלה ממש, שמטרתן להגיע לתשובה בכל מחיר.
בין השאר, צוין שכל השוואה תהיה בעייתית היות וכל מחקר יכול להגדיר בעצמו מהי אגרסיה ואיך מודדים אותה. כך, מחקר אחד שהינו חלק מהדו"ח, נתן לנבדקים מילים עם אות אחת חסרה, ובדק האם הם השלימו אות שיצרה משפט "אלים" או לא, בלי להוכיח שהשלמת אותיות כזו באמת מיתרגמת לאלימות. כדאי לזכור גם כי במקביל לעלייה בפופולריות של משחקי וידאו בשני העשורים האחרונים, אלימות בקרב בני נוער בארצות-הברית דווקא נמצאת במגמת ירידה בעשרות אחוזים.
הסיבה לכך שרבים מאיתנו עדיין מדברים על קשר בין משחקים לבין אלימות, גם בלי להכיר את הספרות המקצועית או להתעניין בה, נעוצה בחוסר מעורבות. דור שלא שיחק במשחקים, יכול לקפוץ בקלות למסקנות אודות ההשפעות שלהם, בדיוק כפי שדור שלא הקשיב למרלין מנסון, יכול בקלות לחשוב שהיורים בתיכון קולומביין הושפעו ממנו. זו, אגב, טענה שעלתה באמת, ופגעה קשות בקריירה של מנסון - בלי בדל של עובדה מאחוריה.
חוסר המעורבות הזה הוא מסוכן, במיוחד היום כשרבים מהמשחקים הפופולריים ביותר הם משחקים מרובי משתתפים. הילדים לא יוצאים לרחוב לשחק בכדור, ומעדיפים לשחק פורטנייט? יש סיכוי לא רע שהחברים שלהם משחקים יחד איתם, דרך הרשת. זה אומר שעולמם החברתי מתפתח ומשתנה גם בלי שייצאו מהבית. החברויות, הריבים, הבריונות והחרם - הכל שם. וזה לא נובע מהמשחק עצמו, זה נובע מהאנשים שמשחקים בו.
משחקי אינטרנט הם נגזרת של הרשת עצמה, וילדים צריכים ללמוד איך להתנהל בה. בלי מעורבות הורים, רבים מהם ילמדו בדרך הקשה שיש מבוגרים שמתחזים לילדים, שיש הונאות ושאסור ללחוץ על קישורים בלי להבין לאן הם מובילים, שמילים פוגעות גם כשהן נכתבות ולא נאמרות פנים אל פנים. כל אלה התבררו בעשורים האחרונים כמסוכנים הרבה יותר לשלומם של ילדים ובני נוער, מעוד משחק של ירי בדמויות וירטואליות, או אפילו ממשחק בו ניתן לדרוס אנשים.
