"השכר בגוגל מטורף, אך לא הרגשתי במקום הנכון"
אחרי שלקח חלק משמעותי בפיתוח כיפת ברזל, מונה סרגיי למהנדס הראשי בפרויקט Loon של גוגל שמטרתו לחבר את כל העולם לאינטרנט. אחרי ארבע שנים הוא שוב ברפאל, עובד על פרויקטים סודיים ומתראיין לראשונה
משפחתו של סרגיי כבר הייתה על מזוודות. אחרי שסיים את לימודי הדוקטורט באוניברסיטה יוקרתית בחוף המערבי של ארה"ב, המהנדס סרגיי היה מוכן לשוב הביתה, לישראל, ביחד עם אשתו ושני בניו. כרטיסי הטיסה הוזמנו, והמשרה הבכירה בחברה-האם, רפאל, המתינה לו בסבלנות.
לסרגיי היה מובן מאליו שהוא חוזר לאחת מחברות אמצעי הלחימה המתקדמות בעולם. אחרי הכל, שם עשה את כל הקריירה שלו, וגם קיבל את המימון הנדיב ללימודי הדוקטורט בחו"ל. בעיקר, ברפאל היה סרגיי בורג מרכזי בפיתוח כיפת ברזל, גולת הכותרת של החברה, ואחת ממערכות ההגנה המתוחכמות בעולם. "ואז", אומר סרגיי, וחיוך קטן נמתח בקצה פיו, "הגיע הטלפון מגוגל".
שנים-עשר ריאיונות עבודה אחר כך מצא עצמו סרגיי בתפקיד הארכיטקט הראשי של פרויקט Loon, "הפרויקט המטורלל" של גוגל והבייבי הפרטי של סרגיי ברין, מייסד גוגל ואחד האנשים העשירים והמשפיעים בעולם. לא בכדי קיבל הפרויקט את שמו: הוא מתיימר לספק אינטרנט לכל נקודה על פני כדור הארץ, באמצעות הפרחת בלונים משוכללים לגובה של 20 ק"מ מעל פני כדור הארץ, אי־שם בסטרטוספרה.
"זה היה די מטורף", משתמש סרגיי באנדרסטייטמנט של העשור, כשהוא נזכר בתקופה שבילה ב"גוגל X", מעבדת המחקר הענקית הממוקמת במאונטיין וויוּ, לא רחוק ממטה גוגל, מקום שבו המנכ"ל מתנייד על רולר-בליידס והמהנדסים רשאים להגשים כל חלום מטורף שנרקם במוחם, "וכן, הם גם משלמים די יפה", הוא יורה אנדרסטייטמנט נוסף.
אבל אחרי כמעט ארבע שנים של הפרחת בלונים בגוגל החליט סרגיי לממש את כרטיסי הטיסה ההם חזרה לישראל, ונחת במשרדי רפאל בכרמיאל. "נכון, עבדתי בחברה הטובה בעולם, באחד התפקידים היותר טובים שיכולים להיות, עם שכר מטורף, עם תנאים מצוינים, ובכל זאת הרגשתי שאני לא במקום הנכון", הוא מסביר. "הבנתי שאני רוצה לחזור לעולם שבו המוטיבציה ברורה, שבו התרומה שלי לישראל ולעם ישראל הרבה יותר משמעותית. אחרי שאתה עובד על מערכת כמו כיפת ברזל, אתה יודע שמה שעושים ברפאל שווה הרבה יותר מכסף. חשבתי על מה אני משדר לילדים שלי ברמה המוסרית, וההחלטה הייתה פשוטה".
משפחה מהונדסת
"אני עונה על כל הסטריאוטיפים האפשריים של עולה חדש מרוסיה", מודה סרגיי, רגע אחרי שפרק את המזוודות וחזר לעניינים כמהנדס ברפאל. פרט למבטא הרוסי שדבק בו גם אחרי כמעט 30שנה בישראל, סרגיי הוא סוּפּר-בּרֵיין, מהנדס בחסד, ומי שללא ספק היה החנון הכיתתי בתיכון. זה, כנראה, בדיוק מה שמחפשים בגוגל, ברפאל, בטכניון ובאוניברסיטה בארה"ב - התחנות המשמעותיות בקריירה שלו.
הוא נולד לפני 40 שנה בלנינגרד, היום סנט-פטרסבורג; ברית־המועצות דאז ורוסיה כיום. "אני בא ממשפחה שהנדסה היא ברירת המחדל שלה", מגולל סרגיי את סיפור חייו. "שני הוריי היו מהנדסים, וכך גם סבא וסבתא שלי. עד גיל עשר לא פגשתי אף מבוגר שלא היה מהנדס. ככה זה היה אצל משפחות יהודיות בברית-המועצות באותה תקופה - או שהיית מהנדס או שבמקרה הכי גרוע היית רופא".
בגיל 13, לאחר נפילת מסך הברזל, עלתה המשפחה ארצה. "היה ברור שצריך לעלות עכשיו או לעולם לא, כי לא ידענו אם קריסת הקומוניזם זו תקלה זמנית או מצב קבוע", הוא ממשיך. "יש בדיחה ידועה שסיפרו ברוסית באותם ימים: שני יהודים מדברים, השלישי מגיע ואומר, 'אני לא יודע על מה אתם מדברים, אבל אני חושב שצריך לנסוע'".
גם בחלומות הכי ציוניים שלה, משפחתו של סרגיי כנראה לא דמיינה לעצמה שהיא תגיע לערד. "שוֹק תרבותי", משחזר סרגיי את הנחיתה בעיירה הקטנה המשקיפה על מדבר יהודה וים המלח. "עברנו מעיר צפונית וגדולה ברוסיה לאמצע המדבר, מקום קטן שהיה מוזר גם בלי קשר לשפה ולתרבות החדשות".
בערד חווה סרגיי את הזרות ואת הבדידות, "ובנוסף לכל אלה סבלתי מגמגום קשה ביותר, ברמה שלא יכולתי להוציא מילה", הוא מספר. "אז כן, הקליטה לא הייתה קלה. הרגשתי ניכור, שאני לא מתחבר למה שקורה, שאני לא חלק מהחוויה".
המקום היחיד שבו מצא את עצמו היה ספסל הלימודים. "השקעתי בבית הספר ובדברים שעניינו אותי", הוא נזכר. "תמיד משך אותי התחום הריאלי. נסעתי למחנות לימודים בטכניון, לקחתי מקום ראשון בארץ באולימפיאדה בפיזיקה. היה לי ברור שאני רוצה להיות מהנדס, וכשהגיע הזמן בחרתי את המוסד האקדמי שאז חשבתי שהוא הכי טוב בארץ - הטכניון".
בטכניון שמחו לקבל את הסופר-בריין סרגיי, וכך גם בצה"ל. הוא התגייס לעתודה האקדמית והתחיל ללמוד בפקולטה לאווירונאוטיקה. "בסוף השנה הראשונה ראיתי שכולם מסביבי הולכים ללמוד מחשבים, אז אמרתי שאני רוצה גם", הוא אומר. "נרשמתי במקביל גם לפקולטה למדעי המחשב, ועשיתי את שני התארים במקביל".
חכם וגם חצוף
"זה בדיוק מה שהצבא חשב! בעתודה האקדמית קראו לי למשפט צבאי בגלל שהעזתי להירשם לתואר נוסף בלי אישור. התוצאה של המשפט הייתה שבגלל שלא ביקשתי אישור אני לא אקבל הארכה לתקופת הלימודים ואצטרך להשלים את שני התארים בתוך ארבע שנים בלבד".
וזה בדיוק מה שסרגיי עשה, וקיבל בשני התארים תעודת הצטיינות. "אין פה עליונות", הוא אומר באדישות מרגיזה. "זה מעניין אותי, אני לומד, זה מצליח לי וזה טוב. מזל נטו".
התחנה הבאה: רפאל. בענקית הנשק שמו עין על הסטודנט המצטיין וצירפו אותו ליחידה הצבאית של החברה. "מבחינתם, זה היה הימור בטוח", אומר סרגיי, וזו הפעם הראשונה והאחרונה שהוא קצת משתחצן.
ברפאל סרגיי מצא את מקומו ללא קושי. "אני מהנדס מערכת", הוא מסביר. "כלומר מהנדס שרואה את המערכת הכוללת במבט על, אבל יודע גם להתמקד בכל אחד מחלקיה. זה תפקיד שמאוד נפוץ בחברות כמו רפאל שמרימות פרויקטים כבדים כמו כיפת ברזל, שבהם הרבה מאוד מרכיבים משתלבים למערכת אחת".
ברפאל היה לסרגיי הכבוד לעבוד לצד מהנדסים רבים ומוצלחים, אבל האהובה עליו מכולם הייתה ללא ספק אלה, אשתו. "הכרתי אותה עוד בערד, בכיתה י"א", הוא אומר. "באופן מוזר, איך שהכרנו הגמגום שלי נעלם". היא המשיכה איתו ללימודי הנדסה בטכניון וגויסה במקביל אליו לרפאל.
הגנה על הבית
בקיץ 2006, בעת ששניהם עבדו במשרדי החברה בצפון, פרצה מלחמת לבנון השנייה. "אלה הייתה אז בחודש השמיני עם בננו השני", נזכר סרגיי. "באזור המתקן שבו היא ישבה היו הרבה נפילות של טילים, והמקלט היה רחוק מהמשרד. בהיריון מתקדם זה היה מאוד מלחיץ וגם קשה לרוץ כל פעם למקלט, אז לתקופת המלחמה היא עברה לשבת אצלי בחדר, קרוב יותר למקלט. הבן הבכור שלנו, שהיה בפעוטון ביקנעם, סבל גם הוא מהמלחמה. כשהיו אזעקות הילדים והגננות היו צריכים לשבת מול הקיר של הבניין, כי לא היה להם מקלט. אתה יכול להבין עכשיו שכל בעיית הטילים שנופלים על אזרחים זה משהו מאוד אישי במשפחה שלנו, לכן כשהתחיל פרויקט כיפת ברזל ברפאל, זה הרגיש שונה לחלוטין מעבודה על פרויקט שמפתחים למדינה רחוקה וקשה להתחבר אליו. זה נותן מוטיבציה אדירה, ומראה לך שמה שעושים ברפאל חשוב, לא כסיסמה. זו באמת הגנה על הבית".
ואכן, בסוף 2006, כשניצנים של הפרויקט ליירוט טילים החלו להופיע, משפחתו של סרגיי נשאבה אליו בכל העוצמה. "באותה תקופה כל אחד ברפאל הסתובב עם הצעה משלו מה הדבר הכי טוב לעשות נגד הטילים", הוא מספר. "גם לי הייתה הצעה, אבל כנראה שהיא לא הייתה הכי טובה, כי עובדה שההצעה שהתקבלה טובה יותר. בפעם הראשונה שנפגשתי עם ראש הפרויקט ודיברנו על הפתרון זה נשמע לי מדע בדיוני. אחרי עוד מספר מפגשים ודיונים זה התחיל להיראות אפשרי".
סרגיי, שבדיוק החל את לימודי התואר השני שלו בטכניון, נקרא להצטרף לפרויקט כמהנדס ראשי של תחום הטילאות (ועל כן השלים את התואר רק עשר שנים מאוחר יותר), וגם רעייתו אלה צורפה לצוות המפתחים. ומה לגבי הילדים? "זה דווקא היה היתרון", מפתיע סרגיי, "כי היה ברור למנהלי הפרויקט שאחד מאיתנו צריך לצאת מוקדם הביתה כדי לאסוף אותם מהגן".
עוד יתרון התברר כשהזוג הנשוי הגיע לאתר הניסויים של רפאל, הרחק בדרום, לצורך בדיקת המערכת. "הניסויים נערכו באזור מבודד בנגב, במתקן שיש בו אכסניה שהיא ממש לא בית מלון", צוחק סרגיי. "כזוג נשוי קיבלנו צ'ופר, ושכרו לנו חדר בבית מלון אמיתי במצפה רמון. בהתחלה מאוד שמחנו, אבל אז הבנו שיום ניסויים של כיפת ברזל מתחיל בחמש לפנות בוקר ומסתיים אחרי חצות. תוסיף לזה שעה נסיעה למצפה רמון בבוקר ובערב, ותגיע למסקנה שכל הצ'ופר הזה בעייתי ביותר".
הילדים נשארו באותם ימים אצל סבא וסבתא, אבל כל הקשיים התגמדו מול ההישג האדיר של פרויקט כיפת ברזל. "זו הייתה חוויה מדהימה", אומר סרגיי. "המוטיבציה הייתה גדולה והייתה הבנה שזה פרויקט בעל חשיבות אדירה, וזה גרם לצירוף מקרים נדיר: גם התקבצה נבחרת מעולה של אנשים, וגם ניתנה לנו יד חופשית מצד הנהלת רפאל שאמרה לנו, 'תעשו מה שאתם רוצים, העיקר שזה יעבוד'. מצד שני, להרים מערכת טילים כזו בתוך שלוש שנים בלבד זה משהו שפשוט לא קורה בשום מקום בעולם, ולכן המחיר האישי היה לא זניח".
המאמצים השתלמו כשהתברר שכיפת ברזל לא רק עובדת, אלא גם מצילה חיי אדם ומשנה את המאזן האסטרטגי מול חמאס. "אני זוכר את עצמי בתא השליטה של השיגור הראשון של המערכת, כולם בלחץ אטומי, ואז רואים פיצוץ על המסכים ואחד ממנהלי הפרויקט צועק, 'ברזל בברזל!' כלומר הייתה פגיעה פיזית של הטיל שלנו בטיל המדמה. באותו רגע הבנתי שמדובר במשהו מיוחד".
וכשאתה שומע היום על עוד יירוט מוצלח של כיפת ברזל?
"המון גאווה. במהלך מבצע צוק איתן הייתי בארה"ב, דבוק למסכים. זו הייתה תחושה נהדרת לראות איך המערכת משנה את התמונה".
בלון ניסוי
לפני שבע שנים, אחרי 13 שנים ברפאל שבמהלכן עבד על כמה פרויקטים, חלקם מסווגים, סרגיי פזל לחו"ל. בעידודה של החברה, שגם מימנה בשמחה את לימודיו, הוא המריא עם משפחתו לארה"ב, ללימודי דוקטורט באוניברסיטה יוקרתית בחוף המערבי. הוא התמחה בתחום ייחודי וגם הקים סטארט-אפ שמטרתו לייצר את הדור הבא של המחשבים, שיהיו חזקים ומהירים בהרבה מאלה הקיימים כיום. "המטרה הייתה לשפר את מהירות המחשבים בערך פי מיליון", הוא אומר. "זו המהפכה הבאה בתחום, אבל ייקח לזה עוד כמה שנים לתפוס".
לאחר שהשלים את הדוקטורט, כשבנו הבכור הפך לאלוף בשחמט, סרגיי כבר היה בשל לחזור לרפאל, אבל אז הגיעה הצעה שהוא לא יכול היה לסרב לה. "פנה אליי צייד ראשים מגוגל", מספר סרגיי. "הוא שאל אותי מה הייתי מעוניין לעשות בחברה, מה יכול להתאים לי. נתתי לו רשימה די מופרכת של בקשות, כמו תפקיד מרכזי בפרויקט חדשני שמשלב הרבה דיסציפלינות. לא היו לי הרבה ציפיות, אבל אז הוא חזר אליי עם תשובה חיובית".
סרגיי, הילד המגמגם מערד, מצא את עצמו בראיון עבודה ב"גוגל X", שהוא עצמו מגדיר כ"חטיבת הפרויקטים המטורפים של גוגל". "זה מקום שמתעסק רק בפרויקטים שמשפיעים על מיליוני בני אדם ומבוססים על פריצת דרך טכנולוגית", הוא מתלהב. "הבניין עצמו הוא קניון לשעבר שנהפך לבניין משרדים ענק. בפנים העיצוב מאוד מוזר, בהתחלה הייתי בטוח שהם באמצע שיפוצים. הכל חשוף, אין תקרות אקוסטיות, ואפילו הקירות הם למעשה בטון חשוף עם סימנים של בנייה וכתמי צבע. בסוף אתה מבין שזה נעשה בכוונה, כדי לשבור את הסטיגמות, לשבור מסורת ולשבור קיבעון מחשבתי. גם הקהל מאוד מגוון - אנשים על סקטים, קורקינטים חשמליים וכל מיני מערכות הנעה מוזרות. המנכ"ל, למשל, מתנייד לכל מקום ברולר-בליידס. אף פעם לא ראיתי אותו הולך".
אחרי יומיים של ראיונות עבודה מפרכים, שבמהלכם עבר תשאולים בכל תחומי ההנדסה האפשריים, לסרגיי נמאס. "שאלתי למה מהנדס המערכת הראשי של הפרויקט, שאליו אני אמור להצטרף, לא מראיין אותי בעצמו", הוא אומר. "ואז גילו לי שהמהנדס הראשי אמור להיות אני".
סרגיי כנראה ענה בהצלחה על מרבית השאלות, כי בקיץ 2015 הוא מונה למהנדס המערכת הראשי של פרויקט Loon של "גוגל X". מדובר באחד הפרויקטים השאפתניים של התאגיד, שמטרתו לספק אינטרנט לכל נקודה בעולם, באמצעות בלוני הליום שמשוגרים לסטרטוספרה, ממש על גבול החלל.
"יש בעולם מעל מיליארד בני אדם שלא מחוברים לאינטרנט, כי הם גרים באזורים שבהם לא משתלם או לא אפשרי להעביר כבלים או להקים אנטנות שיעניקו גישה לרשת", מסביר סרגיי. "הפתרון הקיצוני של Loon זה לקחת את אותה תחנת בסיס סלולרית שהיום מתקינים על עמוד, לשים אותה על כדור פורח, לשגר אותו לגובה של 20 ק"מ, ומגובה כזה כל אנטנה כבר רואה המון שטח והמון אנשים. זה הפתרון היחיד שנראה שיספק תקשורת אינטרנט לכל האזורים הנידחים בעולם. מדובר באלפי בלונים פורחים שמרחפים בגובה עצום ומיועדים לספק כיסוי גלובלי, כאשר היעד הראשון הוא אזורים באפריקה ובאמריקה הלטינית".
הפרויקט החל לקרום עור וגידים ב-2008, אבל ב-2015 עדיין היה בשלבים התחלתיים. מטרתו של סרגיי כמהנדס הייתה לקחת את הרעיון המטורלל של Loon ולסייע להפוך אותו למערכת בת-קיימא. כאן התברר לו שדווקא המבטא שלו מהווה יתרון. "התברר שבארה"ב מבטא רוסי נחשב לסמכותי ומאיים", הוא צוחק. "מישהו אמר לי שאני נשמע כמו הנבל הרוסי בסרטי ג'יימס בונד".
כיום הפרויקט עדיין רחוק מלהיות מושלם, אבל כבר הוכיח את עצמו בתחומים בלתי צפויים, כמו אסונות טבע. "אחרי ההצפות בפרו לפני שנה וחצי, כאשר כל תשתית התקשורת במדינה נפגעה, Loon היה זה שסיפק קישוריות לשירותי החירום", אומר סרגיי. "גם אחרי הוריקן מריה שהרס את פוארטו-ריקו, זו הייתה המערכת שסיפקה את שירותי האינטרנט באי".
מה האתגרים הטכניים בפרויקט?
"מדובר בכדור פורח שנמצא באוויר במשך חודשים, בגבהים שאף מטוס - חוץ ממטוס הביון U2 - לא מגיע אליהם. בסטרטוספרה האוויר דליל והשמש מאוד משפיעה. זה יכול להגיע להבדלים של 200 מעלות בין יום ולילה. צריך לבנות מערכת שתטוס באופן בטוח מעל ראשיהם של אנשים, תהיה זולה ואפקטיבית, וגם תעבוד. בגלל שאין שום ניסיון בעולם בעבודה באזור הזה, נתקלנו בדברים שאיש לא הכיר, כמו תופעות חשמליות מעל ענני סערה, שלמדנו אותן מאפס".
סרגיי ניהל את העניינים מהמשרד הנעים והמעוצב שלו במאונטיין וויו, אבל אנשי Loon התרוצצו בתקופה הזו במקומות הכי נידחים בעולם, במרדפים אחרי הבלונים שלהם. "קרה שצוות שלנו הגיע לאסוף את הבלון ומצא שבט אפריקאי חמוש בקלצ'ניקוב, שפשוט לא מוכן לוותר על הבלון שנפל עליו מהשמיים", הוא מספר. "במקרה אחר שלחנו אנשים לטרק של שבוע בהרי האנדים כדי לחלץ מערכת שנפלה על פסגה מושלגת".
פסגה אחרת עבור סרגיי הייתה הקשר עם מייסד גוגל, סרגיי ברין, שהתייחס לפרויקט כאל הבייבי האישי שלו. ברגעים האלה הם היו סרגיי וסרגיי, שני גיקים ילידי ברית-המועצות, שהגיעו לסטרטוספרה. "אם תחלוף על פניו במסדרון לא תוכל לדמיין שזה אחד האנשים העשירים בעולם", אומר סרגיי. "הוא הכי לא פורמלי. לא מגולח ונועל קרוקס. הוא מאוד נחמד, סקרן, ויש לו דעות נחרצות. אבל בעיקר הוא איש חזון שדוחף את כולם לכיוונים בלתי אפשריים".
תרשה לי לפקפק במוטיבציות המוסריות שעומדות מאחורי הפרויקט הזה. גוגל וברין באמת מוטרדים מכך שבעולם השלישי אין אינטרנט?
"באופן מפתיע כן. גוגל היא לא חברה רגילה. כיוון שהיא לא מונעת על ידי כסף, המוטיבציה שלה אחרת. הדבר האחרון שמעניין את ברין ואת לארי פייג' (המייסד השני של גוגל - א"א) זה עוד כסף, ולכן הם משקיעים את האנרגיה שלהם בכיוונים אחרים. ברין, שמתייחס ל-Loon כמיזם אישי שלו, מרגיש שבגלל הכסף וההשפעה שלו, והיכולת שלו לרכז מהנדסים מצוינים ולהקים פרויקטים מהסוג הזה, יש לו גם אחריות לעשות דברים שאיש בעולם לא יעשה. באותו הזמן יש גם הבנה ברורה שזה לא פילנתרופיה נטו, כי אם הפרויקט לא מחזיק את עצמו ברמה הכלכלית, אי אפשר לקיים אותו בקנה מידה עולמי. אז כן, הרעיון הוא שמה שאנשים באפריקה יכולים לשלם, יחזיר לפחות את עלויות התפעול של המערכת, וככה אפשר לעשות את השינוי הגדול בעולם".
העבודה על הפרויקט אמנם לא הייתה אינטנסיבית כמו העבודה על כיפת ברזל, אבל עדיין כללה שעות ארוכות ומתוחות. "וגם היה לנו חשבון הוצאות פתוח", מוסיף סרגיי. "קל מאוד להזמין חומרים ועבודות, והייתה מחלקה שלמה שמעסיקה אנשים שיכולים לייצר כל דבר שתבקש".
גן עדן למהנדסים
"הייתי מגדיר את זה כגן שעשועים. המוטו של גוגל X הוא שלהיכשל זה טוב, כי זה אומר שניסית משהו חדש ולמדת, ובפעם הבאה תוכל למנף את זה ולהצליח. יש בונוסים מיוחדים על פרויקטים שנסגרו כי הם נכשלו. לכן יש שם המון רעיונות, והאווירה מאוד דינמית וצבעונית".
בזמנו הפנוי סרגיי היה משוטט עם בניו בפארקים הרחבים של עמק הסיליקון ומתעסק במה שהוא עושה הכי טוב - טילים. בסרטון שהשתחל ליוטיוב אפשר לראות את שלושתם סופרים לאחור ומשגרים אל השמיים רקטות שהרכיבו בעצמם בבית. "מודה באשמה", אומר סרגיי. "הילדים שלי מאוד אוהבים לשגר רקטות ואנחנו עושים את זה באופן קבוע. פעם אחת אפילו עצר אותי פקח בארה"ב כי שיגרנו במקום אסור".
שליחות במקום כסף
בינתיים, בחברת רפאל הבוסים של סרגיי חיכו בסבלנות וידעו שהוא יחזור. "סרגיי הוא דוגמה לעובד שהארגון מזהה כסופר-טאלנט, כשחקן לטווח ארוך", אומר ד"ר רן גוזלי, סמנכ"ל בכיר וראש חטיבת מו"פ והנדסה ברפאל. "ביום שהוא קיבל את ההצעה מגוגל הוא התקשר אליי ונתתי לו את ברכת הדרך, כי ידעתי שהוא יחזור. אנשים שמבינים מה זה רפאל ומה הדם שזורם בעורקים, מבינים שזה הבית שלנו".
התובנה הזו נחתה גם על סרגיי. "כל השנים שמרתי על קשר עם רפאל, עם מנהלים וחברים, ואז הגעתי לנקודה
שהייתי צריך להחליט, בעיקר בגלל הילדים שלי והשאלה איפה אני רוצה שהם יגדלו, פה או שם", הוא אומר. "הבנתי שאני רוצה את המסלול הרפאלי. מבחינה כספית ברור שאין מה להשוות, אבל ברור לי שהצלחה ברפאל חשובה יותר, ולכן החלטתי לחזור".
שליחות?
"לחלוטין, במיוחד אחרי פרויקט כמו כיפת ברזל, שאתה רואה את המשמעות של מה שעשית. זו תחושה שלא הייתה לי גם בפרויקטים הכי מטורפים של גוגל".
היום הוא עוסק בפיתוח מערכות אוטונומיות מתקדמות בחברה. "אני עוסק בשאלה איך לשלב את ההתקדמות של המערכות החכמות בעולם המסחרי בתוך הדורות הבאים של המערכות הצבאיות", הוא מסביר. "זה ניסיון להבין מה יהיה הדבר הבא הגדול שרפאל תוכל לפתח, כדי לפתור את בעיות הביטחון של ישראל".
מה אתה יכול לומר לילדים כמוך מהפריפריה, שחולמים על גוגל ועל רפאל?
"תהיו חצופים, תתמידו, תאמינו במה שאתם עושים ותהיו אמיצים. הכי חשוב - קחו בידיים כל הזדמנות שנפתחת בפניכם. המון אנשים פוחדים משינוי, אבל שינוי זה טוב. גם החזרה שלי לישראל מבטאת את זה. אני מאמין שכאן אמצא את הדרך להשפיע שוב על העתיד של מדינת ישראל".
לפנייה לכתב/ת 
