כך עושים שיקום נוירולוגי במציאות מדומה
במרכז הרפואי שמיר משתמשים במשקפי מציאות מדומה עבור אבחון, אימון ושיקום נוירולוגי. "אנחנו רואים שזה מגייס את המטופלים לתהליך. הם באים, עובדים בצורה רצינית ואפילו מתעצבנים כשטיפול מתבטל", אומרת הנוירופסיכולוגית רהב בוסי-גרוס, "המאבק שלנו הוא להדביק את הקצב של הטכנולוגיה, זו רק טיפה בים"
"עד לא מזמן התחום הנוירופסיכולוגי היה מאוד מיושן", מספרת רהב בוסי-גרוס, נוירופסיכולוגית במרכז סגול שבבית החולים שמיר (אסף הרופא לשעבר). "עד שדברים מתקדמים לוקח הרבה מאוד זמן. אפילו היום, כשאני צריכה לעשות אבחון, זה עדיין קורה לפעמים עם דף ועט, עם מדידות של סטופר. אפשר להבין מה ההבדל בין השיטות האלה לבין לשבת מול מטופל אפילו עם טאבלט - שלא לדבר על מציאות מדומה וטכנולוגיות מתקדמות - ולמדוד את התגובה שלו בדרך שאינה תלויית מאבחן, ולא תלויית סיטואציה, ושמאפשרת סטנדרטיזציה של התהליך".
לגייס את המטופלים
בוסי-גרוס הגיעה לתערוכת AWE שנערכה השבוע בתל-אביב זו השנה השנייה, ומיועדת למפתחים, סטארט-אפים וגופים העוסקים במציאות מורחבת (XR) לסוגיה. בכנס הציגה את יישום המציאות המדומה שנעשה במרכז סגול במסגרת תהליכי שיקום נוירולוגיים. "אני עובדת במה שנקרא בפי העם 'תא לחץ', לשם מגיעים הרבה מטופלים עם בעיות נוירולוגיות, אנשים אחרי תאונות דרכים, עם פגיעות ראש, אחרי שבץ וכדומה. אנחנו בעצם נותנים את המעטפת לטיפול הפיזיותרפי, מאבחנים פגיעות ביכולת חשיבה, בזיכרון, ובונים תוכנית שיקומית. זיכרון זה דבר מורכב. מבלי להיכנס לתיאוריה - זה גם שלב השליפה שהוא בכלל השלב הסופי, אבל גם שלב הקידוד שקשור בכלל לקשב, וגם היכולת להחזיק דברים בראש. זה קשור לכל-כך הרבה אזורים מוחיים שונים, וכל פגיעה היא המון דברים ביחד".
ואיך מציאות מדומה נכנסת לתמונה?
"יש הרבה פוטנציאל לטכנולוגיה הזו בתחום האימון והשיקום - החל מאיך לגייס את המטופלים לתהליך, דרך לעשות את הטיפול בצורה שבה אני יכולה לשלוט על הסיטואציה, על הסביבה, לקבל נתונים ומדדים ולבצע התאמות לרמת הקושי שלו. אז בשנתיים האחרונות אנחנו עובדים עם חברת XRHealth שהגיעו אלינו עם איזשהו רעיון, ופיתחנו אותו יחד. בעיקר מה שעשינו זה ליצור פרוטוקולים של עבודה. מה קורה מהרגע שמגיע אלי מטופל".
ומה קורה?
"יש לנו היום שתי עמדות VR במעבדה - אחת עם אוקולוס ריפט והשניה עם HTC Vive, המשמשות לצרכים שונים. זה נורא מגניב. מטפל מגיע מספר פעמים בשבוע לטיפול - זה לא זבנג וגמרנו. וכדי להצליח לעשות משהו לאורך זמן - הוא צריך להיות מספיק מעניין ומאתגר. אז אנחנו בעצם מטמיעים את המשחק, או המשימה או התוכנה של האימון בתוך סביבה וירטואלית. יש לזה אפקט של וואו. את רואה מטופלים בני 70 מגיעים ומתנסים, מתלהבים ונהנים בתוך הסביבה הזו, ואומרים שהנכדים שלהם בטח יאהבו את זה. VR וטכנולוגיות גבוהות הן בדרך-כלל עבור גיימרים, אנשים צעירים, בריאים, כאלה שמסתדרים, ופה בעצם יצרנו יישום שהוא דווקא במקום שיכול לעשות המון טוב בעולם. ובאמת, מהניסיון שלנו - וכבר עברנו מאות מטופלים בסביבה הזו - כמעט כולם יכולים להסתדר. מגיל 18 ועד 90".
אחרי כל "משחקון", המטופלים מקבלים פידבק מיידי על גבי מסכים בעניין הביצועים שלהם. תהליך אימון ממוצע נמשך שלושה חודשים, שבסופם מתבצעת הערכה. בוסי-גרוס זהירה בעניין הממצאים, כי "לא פרסמנו מחקר מסודר", אבל היא מציעה כמה תובנות ראשוניות מעניינות. "קודם כל זה מגייס את המטופלים לתהליך. הם באים, הם עובדים ברצינות, והם אפילו מתעצבנים כשטיפול מתבטל. הם נהנים מהעבודה וכמובן שהם מקבלים ליווי מהרגע הראשון - אני לא שמה עליהם משקפיים ושולחת אותם לשחק. זה מגובה בהמון תיאוריה. אנשים שקשה להם לזוז פתאום פחות מתקשים בתוך העולם הזה, המוטיבציה שלהם עולה והם אפילו מציבים לעצמם אתגרים. וגם ברמה התפקודית אנחנו רואים שיפור. כל משימה שתבצעי פעם אחרי פעם תוביל לשיפור, ויש פה כלי שמאפשר עבודה".
איפה בכל זאת מתעורר קושי?
"יש הבדל מאוד גדול בין העולם של החדשנות והיזמות לבין העולם הקליני והרפואי. אני בטוחה שכל אחת מהחברות הטכנולוגיות שניסתה להיכנס לבית-חולים, התייאשה לפחות 10 פעמים בדרך. צריך את האנשים שיהיו פריקים של הדבר, שיהיו מוכנים להסתכן. צריך להפוך את ההטמעה של הטכנולוגיה לקלה יותר, עבור קלינאים וגם עבור מטופלים. לחשוב על כל הצדדים. כי ברגע שהמטפל מאמין בזה גם המטופל יאמין בזה. קשה להדביק את הקצב כי הטכנולוגיה כל הזמן מתפתחת, ומעוררת רעיונות חדשים. פתאום יש עקיבת עיניים אז אנחנו חושבים איך אפשר ליישם את זה ולהבין יותר מה המטופל עושה, או פתאום יש משקפיים ניידים אז אנחנו חושבים איך אפשר להשתמש בתכונה הזו".
למה אנחנו לא רואים אימוץ יותר רחב של טכנולוגיות כאלה בעולמות הרפואה?
"בעיניי זה לא הטכנולוגיה ולא המחיר שלה שהם הבעיה. הבעיה היא הקליניקה. העולם הרפואי לא מאמץ את הטכנולוגיה הזו כי עוד אין לו מספיק דאטה, אין מה לעשות. צריך הוכחות, צריך מחקרים מסודרים עם קבוצות בקרה ועם תוצאות שיראו שקבוצה אחת הצליחה יותר מהשנייה. לצד זה אני יכולה להגיד לך שהמכשירים האלה לא נבנו עבור הקליניקה, לא נבנו במחשבה רפואית. אנחנו נתקלים בהמון בעיות טכניות, אורך חיי הסוללה למשל, החלקים העדינים, העובדה שמשקפיים יורדים מהראש 10 פעמים בשעה, עוברים בין המטופלים וצריכים לעבור סניטציה. האוזניות נשברות כל יומיים. זה נבנה לשימוש פרטי, ביתי, מקסימום עם קבוצה קטנה של חברים".
יש סיכוי שנהיית קצת גיקית של הטכנולוגיה?
"נהייתי מומחית חומרה", היא צוחקת, "ולא רק זה, גם הפכתי להיות הטכנאית של המחלקה. אפילו קניתי לעצמי אוקולוס קווסט הביתה".