מה מרקס יגיד: דפני ליף - בעלת הון או פועלת?

המוחים באוהלים דורשים שהממשלה תפסיק להפריט "נכסים לאומיים". הם מעוניינים שחברות גדולות ואולי חיוניות תשארנה בידי המדינה. הדבר הזה מזכיר בכלל את הנטייה השמאלית (שמאלנית אם תרצו) להלאים; לקחת לרשות המדינה מפעלים חיוניים, מפעלי תשתיות וחברות חשובות.

• בעד הפרטה ונגד הלאמה? רד לשורש המילים
• מחאת האוהלים - סיקור נרחב ב-ynet
  

למה הם רוצים את זה? למה הם חושבים שזה טוב? אני מנסה לענות על השאלה הזאת ומשתמש, לשם כך, בספרו המעולה של ד"ר יפתח גולדמן, "הסוציליזם בין פוליטיקה לאוטופיה" (סדרת מה?דע? של דביר). הספר הזה לא יועד לתת הסבר מבואי על מרקס ותורתו – הוא עוסק בין הייתר באוטופיסטים ובאנרכיסטים - אבל הוא נותן סקירה יפה ועמוקה על מושגים חשובים.

סיפור שמתחיל בכבשים

הסיפור שלנו הוא סיפור על ניצול והוא מתחיל בכבשים. זו כמובן התחלה סמלית, כי המקור של הניצול קדום. בכל מקום ובכל תקופה, ככה מרקס טוען, נוצלו הרבים בידי המעטים. אבל הניצול המייחד את החברה הקפיטליסטית הוא ההפרדה של אמצעי הייצור, למשל הכלים, המכשירים והמכונות - מהעובדים עצמם.

מרקס, כדי לתאר את ההתחלה, מספר את סיפור הקפיטליזציה של אנגליה, והסיפור הזה הוא סיפור של כבשים. סיפור על תעשייה של צמר. נניח שאנחנו ממציאים מכשירי טוויה מכניים. ונניח שאנחנו ממציאים מכשירי אריגה מכניים. ונניח שאנחנו מתחילים לייצר בכמות גדולה אריגים.

ונניח שזה הולך טוב. אולי כי האריגה הסיטונית הזו מורידה מחירים ואולי מסיבות אחרות.

בכל מקרה, אנחנו, כלומר האנגלים, צריכים המון צמר. הרבה יותר צמר ממה שצרכנו בשנים הקודמות. וזה אומר שאנחנו צריכים להגדיל את עדרי הצאן. וכדי להגדיל את עדרי הצאן אנחנו צריכים הרבה מזון לצאן הזה ולכן אנחנו צריכים הרבה שדות.

ומה עושים אנשים שיש להם קרקע? למשל אצילים? הם בועטים אלפי איכרים שחיים על האדמות שלהם במשך שנים ומתפרנסים. הם הורסים בתים ומבטלים כפרים וכל השטח הענק הזה הופך לשטח מרעה. ומה התוצאה? אלפים ואולי עשרות אלפי איכרים שחיו והתפרנסו במשך מאות שנים מחקלאות צמודה מוצאים את עצמם בלי כלום.

במרקסיסטית, נגיד שהם נותקו מאמצעי הייצור שלהם; הם נותקו מהאדמה (שהיא וואחאד אמצעי ייצור), מכלי העבודה ומהיכולת שלהם לעבד אותה ולהתפרנס ממנה בעצמם. ומה עולה בגורלם? חלקם הופכים לנוודים עניים, ורובם מתגלגלים לערים שצומחות במהירות אדירה.

הם רעבים. אין להם שום דרך להתפרנס ולכן אין להם ברירה אלא להשכיר את יכולת העבודה שלהם לאדם שיש לו מספיק הון כדי לקנות אמצעי ייצור בעצמו. והאיש הזה, שהוא בעלים של מכונות טוויה או מכונות אריגה, לוקח איכר לשעבר שכלי הפרנסה שלו נעלמו, נותן לו חמישה שקלים עבור יום עבודה. הפועל מקבל חוטים בשווי עשרה שקלים, עובד עליהם (זוכרים? העבודה שלו עולה חמישה שקלים לבעל ההון) והופך אותם לסחורה ששווה 30 שקל.

הנה, אומר לנו מרקס, ראו איזה קסם. טריק מדהים. לקחנו עשרה שקלים, הוספנו עליהם חמישה שקלים. נגיד שהוספנו עוד חמישה של הוצאות אחרות כמו ריבית שמשלם בעל ההון. והנה, עשינו מ-20 שקל 30 שקל. ממש קסם.

העניין הוא, ככה מרקס יגיד, שמי שמייצר את הפער הזה - את הרווח - של בעל ההון, הוא הפועל. אילו היה לפועל מכשור קטן משל עצמו; מכונת טווייה קטנה בבית, הוא היה טווה, הוא היה עובד ומזיע והוא היה יכול להרוויח.

הלאמת אמצעי ייצור

המסקנה התיאורטית של מרקס היא זאת (כבר אמרנו את זה?): הניצול המאפיין את הקפיטליזם עולה מן ההפרדה שבין הפועל לבין הכלים שיכולים לאפשר לו להתפרנס; ההפרדה שלו מאמצעי הייצור. ומכאן עולה המחשבה המרקסיסטית של ההלאמה.

ההנחה היא כזו: המדינה הפרולטרית-הקומוניסטית היא המדינה של כולם. היא מעין שותפות של הרוב הפועלי, ולכן צריך לקחת את אמצעי הייצור מהמפעלים האדירים ולהעמיד אותם בחזרה לטובת הפועלים. עכשיו, חשוב לציין שמרקס לא מתכוון לקחת מבעלי רכוש קטן חנויות או בתי מלאכה. הוא חושב בגדול ורק בגדול. בעיקרון.

במניפסט הקומוניסטי שהוא פרסם עם אנגלס חברו (מומלץ מאוד לקריאה לכל אדם גם למי שמתנגד למרקסיזם – ספר שהשפיע המון וכדאי להכיר אותו) הוא כותב מה הוא באמת היה רוצה. הנה.

הוא רוצה להפקיע את הקרקעות העצומות. ולהשתמש ברנטות, בשכ"ד שמשלמים עבורו, לטובת ההוצאה הציבורית. שוב, אין כאן כוונה לקחת מאנשים קטנים שעמלו שנים וקנו רבע דונם, את פיסת הקרקע שלהם, אלא לקחת מגדולי האצילים את רוב אדמות המדינה, שמסיבות היסטוריות ופאודליות (צורת המשטר של ימי הביניים) "שייכות" להם ולא ל-95% מהעם. הוא היה רוצה להלאים את תעשיית האשראי, כלומר את הבנקאות. מה פירוש?

הנה, גם אשראי הוא אמצעי ייצור. הרי הוא כלי לא פחות חשוב ממכונה לצורך ייצור. הוא (האשראי) הוא זה שמאפשר קניה של מכונות. ולכן, אם הבנקים שמייצרים את האשראי יהיו שייכים למדינה, האזרחים כולם יוכלו ליהנות מהרווחים.

ומה עוד? ובכן, מרקס לא מדבר כאן על הלאמה (תוכלו לקרוא על זה במהדורה שלי של "המניפסט הקומוניסטי במבחן הזמן" – של הקיבוץ המאוחד), אלא על ריבוי בתי חרושת ומפעלים ששייכים למדינה. הנה, עוד דוגמה לריכוז של אמצעי ייצור בידי הפועלים ולטובתם.

ממרקס ועד ליף

עד כאן מרקס, ומכאן נעבור לימינו. לצורך הדוגמה נפנה לרכילות. הנה, דפני ליף, מנהיגת המחאה האחרונה. אומרים שהיא עורכת סרטים. האם היא פרולטרית? פועלת עניה מרקסיסטית? לא בהכרח.

האם אמצעי הייצור שלה מנותקים ממנה? לא בהכרח. אמצעי הייצור העיקרי שלה הוא הידע שלה, היצירתיות שלה, והיכולות האומנותיות שלה. וגם אם עדיין היא זקוקה למכשור יקר, הרי סביר שמהפיכת האינטרנט והתוכנה יביאו בעתיד להוזלה משעותית ואולי גם לחינמיזציה של אמצעי הייצור האלה.

מצד שני, היא - כעורכת סרטים - תסבול מבעיות רבות אחרות. למשל, היא תעמוד מול מעסיקים אדירים, שמסוגלים להוריד את מחיר העבודה בהרבה, כלומר לשלם מעט. אז מה? מרקס לא רלוונטי?

בעיני, הוא מאוד רלוונטי, אלא שהמציאות - המערכת הקפיטליסטית - השתנתה והתפתחה מזמן שהוא כתב, והנה הוגים רבים - ניאו-מרקסיסטים ופוסט-מרקסיסטים - עובדים על וריאציות מעניינות שבהם הם לוקחים את השאיפה המרקסיסטית לצדק ולחירות ומנסים להתאים אותן למציאות של ימינו.

ד"ר אושי שהם-קראוס, סוציולוג ופילוסוף של הכלכלה. מלמד בחוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לכלכלה במכללה למנהל. הוא חוקר של מדינת הרווחה החדשה. ספרו "בודריאר וסימולקרת הכסף – על כסף, שוקי הון ומשברים פיננסיים" יצא לאחרונה לאור בהוצאת רסלינג. ניתן לפנות אליו במייל: ushik42@gmail.com