אשליה ירוקה: גם מי שממחזר - מזהם

• לקריאת טורים נוספים של אושי שהם-קראוס
  

מי לא מכיר את האנשים האלה. חלק מכם יזהו את עצמם. באים לסופר עם סלי בד רב שימושיים. מסרבים להשתמש בשקיות פלסטיק. מגדלים תרנגולות בסלון. לא אוכלים צבעי מאכל. כאלה.

• יזמים צעירים המציאו פח שיעזור לכם למחזר
• ככה זה כשיש שניים: מפעל מיחזור בחצר
• הבוצה הרעילה תשמש לייצר חשמל בדנמרק
  

אידיאליסטים נערצים? טרחנים? מסתבר שגם אנחנו, או האנשים האלה, לא ממש מצליחים להיות ירוקים באמת. מסתבר שקשה עד בלתי אפשרי להיות ירוק לגמרי ואפילו ירוק חלקית. מסתבר שכולנו מזהמים ומזדהמים מכלכלת הצריכה שלנו. מסתבר שלא סתם החור באוזון גדל ומסתבר שלא סתם אנחנו "מסתרטנים והולכים" (סרטן, סרטן!).

על כל הדברים האלה מספר לנו דניאל גולמן, האיש שהביא את המושג הכל כך פופולארי של "אינטליגנציה רגשית" ומנסה להכות שנית (את הקופה? את התודעה?) ויוצא עם ספר חדש בשם "אינטליגנציה אקולוגית" (הוצאת מטר). על ירוקים שלא מצליחים להיות ירוקים - בטור הזה.

על אקולוגיה תעשייתית

הנה מקצוע חדש: היסטוריון. אבל כאן אנחנו לא מדברים על היסטוריון אקדמי-מדעי-"רוחניקי" שיושב בספריה וקורא על רומא או על מלחמת ששת הימים, אלא על מהנדס שבוחן היסטוריה מסוג אחר לחלוטין. המהנדס שלנו בוחן את ההיסטוריה או אולי את הביוגרפיה המזיקה של כל מוצר מהמוצרים שאנחנו מייצרים וצורכים בחברה שלנו.

ומסתבר שלכל מוצר וכמעט לכל פעולה שלנו יש מחיר ויש תוצאות, והתוצאות האלה הן פליטות של גזים רעילים אטמוספירה ופליטות של כימיקלים מרעילים לגוף שלנו. בעצם מדובר בשרשראות כמעט אין סופיות של תהליכים תעשייתיים שמשאירים עקבות בחיים שלנו. וכל אלה לא מוכרים לנו. אנחנו פשוט לא יודעים מה אנחנו עושים כשאנחנו עושים.

והביוגרף התעשייתי שלנו בודק הכל: את כל מה שעושה המוצר שלנו מהעריסה שלו; שלבי הייצור שלו ועד הקבר שלו במזבלה או במטמנה או אולי במיחזור שלו. הוא בודק חומרי גלם שנצרכו, אנרגיה ומים שנוצלו, אוזון פוטוכימיקלי שנוצר, התרומה להתחממות הגלובלית, זיהום אוויר ומים ועוד פרמטרים רבים.

על עריסות וקברים

החברה התעשייתית שבה אנחנו פועלים מאופיינת במודל שניתן לכנות בשם "מהעריסה לקבר"; אנחנו מייצרים, משנעים, קונים, משתמשים, הורסים וקוברים. מי לא ראה את אוטו ה"חברה קדישה" העירוני; מה שמכונה "אוטוזבל" עובר מבית לבית ואוסף את השאריות, והשאריות האלה עוברות למזבלה ונטמנים בה.

אם אתה בן לחברה עשירה אתה בר מזל: יש מדינות שמייצאות את הזבל שלהן להודו או למדינות עולם שלישי אחרות שמתפרנסות מכך ויש מדברים גם על סילוק זבל לחלל.

האידיאל האוטופי ההפוך משיטת העריסה לקבר, היא שיטת "מהעריסה לעריסה" - שיטה שבה כל מוצר מגיע למיחזור מושלם - בכל החומרים משתמשים שוב, או שהם מתפרקים באדמת או באוויר כדור הארץ בדרך "טבעית", כלומר לא מזיקה. הם מתפרקים גם בגוף האדם בצורה טובה, ממוחזרים בדרכים הטבעיות (מערכת העיכול) ומוחזרים לכדור הארץ מבלי להזיק לא לנו ולא לעולם.

אז מה? תגידו, הרבה מוצרים שנסחרים היום מתאימים לאידיאל העריסה לעריסה, לא? הרי אנחנו כל כך משתדלים למחזר. אבל זה לא מדוייק. יותר מזה, יש כאן סוג של אשליה. אפשר להדגים את זה בשאלה הבאה: האם תהליך מיחזור בקבוקים של מים מינראליים הוא "טבעי"? אולי הוא מזיק בעצמו?

ובכן, כדי למחזר צריך לבזבז לא מעט משאבים ולייצר לא מעט רעלנים. מבט מרפרף בערך "מיחזור" בוויקיפדיה מלמד שכדי למחזר נייר מרסקים אותו וטוחנים אותו (שימוש בחשמל להפעלת המכונות, שמשגר פסולת כימית לאוויר, שימוש בפחם לייצור החשמל, המייצר פסולת פחם באוויר), ממיסים את הנייר במים (שימוש מים שיזוהמו ושישפכו החוצה מן המפעל).

כדי למחזר פלסטיק טוחנים אותו (כנ"ל) וכדי למחזר פלדה צריך להתיך אותה בכבשנים (שימוש באנרגיה, הפעלת תנורים על ידי פחם? חשמל? ופליטות גז מזיקות לאטמוספירה).

על שרשראות שטניות

אבל מה שמרתק בספר של גולמן הוא שהחשבון הזה, גם הוא חשבון חלקי בלבד. כי גם המשאית שהביאה את המתכת לכבשנים משתמשת בדלק ופולטת גזים מזהמים לאוויר, אבל זה עוד לא הכל. המשאית עצמה גם היא יוצרה. כל משאית כזו עשויה אלפי ואולי עשרות אלפי חלקים: מושבי פלסטיק או בד לנהג. פלגים, פלטינות, מצתים וקרבורטורים - כל אלה עשויים מתכות שונות, פלסטיק וחומרים סינטתיים אחרים.

וכל אחד מהחלקים האלה יוצר ויש לו היסטוריה וביוגרפיה של ייצור. כדי לייצר אותו השתמשו בחשמל, כלומר בפחם שרוף, וכדי לייצר אותו היו צריכים להביא חלקים במשאיות, וגם המשאיות האלה יוצרו והנה מעגל קסמים אובססיבי, מטריד, מעצבן ומפחיד.

בעצם, אנחנו חיים בתוך רשת מזהמת אינסופית. והנה, כל מה שדיברנו עליו הוא תיאור של בקבוקים שמגיעים, באמצעות הכוונות הטובות כל כך שלנו, למיחזור. אנחנו רוצים בטוב, ותראו איזה תוצאה. אז עדיף לא למחזר? לא! אבל גם לא בטוח שעדיף למחזר.

ולסיום, הנה דוגמה שנותן גולמן (בעמוד 23): ייצור של צנצנת זכוכית דורש שימוש במאות חומרים ולכל אחד מהם השפעות משלו. במהלך הייצור נפלטים כ-100 חומרים שונים למים ו-50 לאדמה. בין 220 החומרים הנפלטים לאוויר נמצאת לדוגמה סודה קאוסטית. וחוצמזה יש אנרגיה שבה משתמשים להפעלת כבשן ההתכה וכמובן לייצור החשמל.

רשימת החומרים שמשמת ליצירת קילו אחד של זכוכית מורכבת מ-659 מרכיבים; כרום, זהב, אתאן, קריפטות ועוד ועוד.

את כל הדברים האלה חוקרים הביוגרפים של המוצר; האקולוגים התעשייתיים. אז מה? בלי זכוכית? לא!

זכוכית טובה בהרבה מצנצנות פלסטיק. היא לא מפיצה חומרים שחודרים למזון ואפשר למחזר אותה לנצח. אבל תראו כמה היא מסוכנת ותחשבו כמה צנצנות זכוכית עברו בידיים שלנו רק מכמויות הריבה שאכלנו עם הלחם הקלוי שלנו בבית הקפה. מפחיד!