הכירו את מרקס וסטלין - החזירים מחוות החיות
הקומוניזם היא דוגמא מושלמת ועצובה לאופן בו מהפכה צודקת מידרדרת לדיקטטורה. ג'ורג' אורוול הכין מזה מטעמים
הצלחתי לתפוס את השבוע האחרון של חודש מרס, כדי לציין את התפטרותו של העולם מאחד מהאיומים שבמנהיגיו - יוסף ג'וגשווילי, המכונה, סטלין. סטלין, שמת ב-5 במרס 1953, הציב סטנדרטים חדשים לנזקים בנפש וברכוש שמנהיגים יכולים לגרום לאזרחים. אם בשבוע שעבר דיברנו כאן על בנאליה של רוע, כאן ננסה לבחון רוע ואכזריות פוליטית מכיוונים אחרים.
- לטורים נוספים של אושי שהם-קראוס
לא נספר כאן על חייו של סטלין ולא על שנות שלטונו. כל מי שמעוניין, מוזמן להיכנס לערך המתאים בוויקיפדיה. את שניים או שלושה הטורים שיעסקו בסטלין אציג בצורה שונה, באמצעות ספרים שנכתבו עליו או על ידו עצמו.
על חזירים
ובכן, איך קשור אלמוני - אריק ארתור בלייר לחזירים, לנפוליאון ולסטלין? מילת הקוד היא "חוות החיות". "חוות החיות" הוא ספר שיצא לאור באנגליה באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20. הספר כתוב כמשל פוליטי וכמו הרבה משלים הוא נכתב כסיפור על בעלי חיים. את הספר "חוות החיות" פרסם האיש אריק בלייר, תחת שם העט המוכר והידוע לכולנו: ג'ורג' אורוול.
הספר שנכתב לקראת סיומה של מלחמת העולם השנייה, הוא טקסט ממזרי, מתוחכם ועצוב שכולו ביקורת על הקומוניזם הסובייטי האלים בהנהגת סטלין. יותר מזה, אחת הדמויות, אולי הדמות הראשית בסיפור הוא של החזיר נפוליאון, הלא הוא יוסף סטלין. כשתסתכלו על העטיפה וכשתקראו את הפרק הראשון אולי תחשבו שמדובר בסיפור ילדים. הגיבורים הם חזרזירים, ברווזים, חמור זקן וחתולה מנומנמת. אבל זו כמובן טעות.
זהו ספר פוליטי אנטי קומוניסטי ואולי, טקסט מפוכח מאוד על גורלן של מהפכות בכלל. כשאורוול שלח את כתב היד של "חוות החיות" להוצאות ספרים בלונדון עדיין היה שיתוף פעולה הדוק בין בריטניה הנלחמת בנאצים לבין ברית המועצות של סטלין. הדבר הזה גרם ללא מעט הוצאות ספרים להסתייג מפרסומו. התירוצים היו בסגנון של "זה לא הזמן" או "לא מתאים". בקיצור, לא לעניין לגנות ולהשמיץ את בעל הברית שלנו בזמן הלחימה.
אחר כך, כמובן, כשפרצה המלחמה הקרה, השתנה המצב והספר הפך להצלחה כלכלית. ואורוול, האם הוא איש ימין כלכלי? ממש לא. די לקרוא את ספרו המרתק ורב העוצמה (בעל השם הבלתי נשכח) "דפוק וזרוק בפריס ובלונדון" (אצלנו בהוצאת כינרת) כדי להבין כמה אורוול מודע למצוקה של אנשים, לעוני ולכאב, והוא מכיר את המצבים האלה ממקור ראשון. הוא עצמו התנסה בהם.
אבל אורוול הוא איש מפוכח. הוא רואה איך הופכת מהפכה שהסיבות שלה צודקות לאירוע אלים, דיקטטורי ונורא. ויש לו מה להגיד על זה.
החזיר המזהיר
ובכן, העלילה ב"חוות החיות" מתחילה כאשר קרל מרקס, או בדמותו האורוויליאנית מייג'ור הזקן, חזיר זכר עטור פרס מסוג מידל-וייט, מכנס את כל בעלי החיים בחוותו של האיכר ג'ונס לפגישה חגיגית. מייג'ור שמרגיש שמותו קרב רוצה לשתף את בעלי החיים בחלום שחלם.
ויש היענות. מגיעים הכלבים, החזירים, החזרזירים, מולי הסוסה המגונדרת, בוקסר וקלוור שני סוסי המשא, מיוריאל העז הלבנה, בנג'מין החמור הזקן. בעצם, כולם מגיעים, חוץ ממוזס, העורב המאולף של האיכר ג'ונס שישן על מוט מאחורי הדלת.
מייג'ור הזקן, מרקס בשבילינו, נותן לבעלי החיים נאום יפה שמנתח את מצבו של הפרולטריון (במשל שלנו, בעלי החיים) המנוצל על ידי בעלי ההון (להלן בני האדם ובמיוחד האיכר ג'ונס). הנה. אנחנו נולדים לעמל ומתים, הוא אומר. האוכל שאנחנו מקבלים מספיק בדיוק כדי להחזיק אותנו כשירים לעבודה, ולא יותר. גוזלים מאיתנו הכל. איפה החלב שחלבו מכן? הוא שואל את הפרות.
אפילו בהפרשות שלנו משתמשים, הוא ממשיך, כדי לזבל את השדות. העוני שלנו והסבל שלנו, הוא שואל, האם הם חלק מטבע העולם? לא! הוא משיב. אנגליה פוריה, מזג האוויר מצוין והחווה של ג'ונס יכולה לפרנס אותנו בשפע. אז, למה, הוא שואל, אנחנו חיים ככה? בדלות? בעוני? בעליבות? כי כל פרי עמלינו, הוא עונה, נגנב מאיתנו, בידי בני אנוש.
האדם, כך החזיר הזקן, אינו מייצר כלום בעצמו. הוא משתמש בנו ומנצל את פרי עמלנו. האדם, כאן, הוא כמובן, בעל ההון, הקפיטליסט בתיאוריה המרקסיסטית. ובעל ההון, והאדם לפי מייג'ור החזיר הזקן, חי על הערך העודף. אסביר. נניח שאני פועל המקבל חומרי גלם בערך של מאה שקלים. אני מקבל משכורת של עשרה שקלים ותמורת המשכורת, אני מגדיל את שווי חומרי בגלם למאתיים שקלים.
יצרתי ערך נוסף של 90 שקלים, אבל לא אני נהנה מהם, אלא בעל ההון. ואיך הוא מצליח לעשות לי את זה? ולמה? אני חייב לציית כי כל אמצעי הייצור; המכונות, חומרי הלם ושטח המפעל שייכים לו. לי יש רק את הידיים שלי שבהן אני יכול לעבוד ואת הזרעונים שבהם אני יכול להפרות את אשתי ולייצר עוד עובדים כמוני. אני, מה שמכונה, פרולטר. ובמשל שלנו, בעלי החיים, הם הפרולטרים.
אוטופיה קומוניסטית
וכאן מגיע זמן החלום. חלום חלמתי, ממשיך מייג'ור החזיר הזקן, על עולם שאין בו בני אדם. עולם ללא בעלי הון, אני (אושי) מוסיף. והנה מרכיב אחד (קטן) מהאוטופיה הקומוניסטית. מייג'ור מסיים את הכינוס בשירת שיר ששרו אימו וחברותיה כשהיה קטן, על אנגליה שבה מאוחדות החיות. האינטרנציונל, אם תרצו.
אבל מיג'ור מת. ועכשיו אנחנו מגיעים אל ממשיכיו, אל הקומוניסטים, או אם תרצו, אל הבולשביקים (אנשי מפלגתו של לנין שהשתלטה על ברית המועצות וביצעה את המהפכה הקומוניסטית). אלה היו שני חזירי ענק: נפוליאון הקשוח וסנובול היוצר והחולם. הם פיתחו את תורת ה"חייתיות" (מרקסיזם? לניניזם? קומוניזם?). והם אלה שאיגדו את בעלי החיים, לימדו אותם, הטיפו להם וארגנו את המהפכה שסילקה את האיכר ג'ונס והובילה לבנייתה של ברית המועצות, היא "חוות החיות".
אבל הסיפור שלנו רק מתחיל. סטלין הצעיר, החזיר השמן נפוליאון, הוא מרקסיסט צעיר שעוסק בתכנון וארגון המהפכה. הוא עושה את זה ביחד עם שותפו החזיר סנובול (טרוצקי?). סטלין - נפוליאון יככב בטור הבא שלנו, שבו נציג את משטר העריצות הסטליניסטי, שבו לא נגלה את העלילה, (כדי שלמי שמתחשק ליהנות, תהיה סיבה לקרוא את הספר) ונעבור לעוד ספר על סטלין; "אפלה בצהריים" של ארתור קסטלר.
והערה: חוות החיות יצא לאור בהוצאת עם עובד (הדפסה תשיעית מ-2010, תרגם אברהם יבין והוסיף אחרית דבר אלי שאלתיאל).
ד"ר אושי שהם קראוס, פילוסוף של הכלכלה. ניתן לפנות אליו ב-ushik42@gmail.com ולהיכנס לאתר הבית שלו www.ushi.co.il . באתר אפשר למצוא את הטורים וגם קטעים מספרי ילדים שלו ומאמרים אחרים. הוא מזמין אתכם: תיכנסו, תורידו, תשתמשו, תלמדו ותנו לאחרים ללמוד להנאתם. זה בחינם.
לפנייה לכתב/ת 
