מיתון זה דבר טוב: כמו מקלחת קרה ביום קיץ חם

מיתונים ומשברים - כולנו סובלים מהם. אין עבודה. כסף יורד לטימיון. אבל כמו שלכל עליה יש ירידה וליד כל בקעה יש הר, גם משבר או נפילה לא באים סתם. משבר הוא בדרך כלל, לפחות בתקופתינו, נפילה טבעית מרמה גבוהה מדי של שגשוג.

• לטורים נוספים של ד"ר אושי שהם-קראוס
  

רגע! מה אני כותב? יכולה להיות רמה גבוהה מדי של שגשוג? מה, יש גבול לשגשוג? ובכן, לפי תיאורתיקנים מסוימים, לפעמים אנחנו נמצאים במצב שבו הבום הכלכלי מוגזם. במקרה כזה, נפילה עמוקה הכרחית.

הכלכלן האוסטרי הנודע, איש המאה ה-20, יוזף אלואיז שומפטר, אמר לתלמידיו שמיתון עמוק או משבר, טובים מאוד לכלכלה. כמו דוש טוב (המילה הגרמנית לתוש) בקיץ, ככה הוא אמר באנגלית במבטא גרמני, שיוריד כל מני דברים לא נחמדים שנמצאים על הגוף של הכלכלה. שינקה אותה.

אבל מה גורם לעליות והמורדות האלה? ובכן, זו שאלת מליון הדולר ויש עליה לא מעט תשובות. וויליאם סטנלי ג'בונס, הכלכלן המפורסם, חקר ומצא שנפילות התרחשו במקביל (ככה לפחות הוא טען) להופעת כתמים על השמש. כן, ממש ככה. הוא האמין שהכתמים האלה גורמים לתופעות מזג אוויר קשות ואלה גורמים לבעיות בחקלאות, ומכאן משברים.

הוגים אחרים, בני ימינו, מזהים בדרך כלל עליות ונפילות כאלה עם כמות עולה ויורדת של כסף במחזור. ההוגים מהאסכולה האוסטרית (למשל פון האייק ופון מיזס) שמתנגדים לבנק מרכזי, חושבים שהדרך שלו לנסות ולמנן את כמות הכסף במשק היא הרסנית.

זוכרים את ההודעות של בנק ישראל על העלאה או הורדה של הריבית? ככה הבנק מנסה לשלוט בשוק הכסף. ובכן, האוסטרים מאמינים שהבנק המרכזי, כשהוא מביא ליצירת מוגברת של כסף, מטעה משקיעים לחשוב שהמצב יותר טוב ממה שהוא באמת. המשקיעים האלה מקימים מפעלים ובסוף נופלים. ואז מגיעים משברים עמוקים, כי יש תגובות שרשרת.

בעצם, יש כאן, ככה טוענים האוסטרים, מעין זיוף של המצב האמיתי. נניח שיש לי משאית שיכולה לשאת טון, אבל אני כותב עליה "כשירה לשאת שני טון". ובכן, היא תקרוס בסוף. ואיתה יירד לטימיון המטען שעליה.

כלכלן נוסף שמייחס את המשברים, כמו גם את העליות (הבומים), לחוסר יציבות בכמות הכסף הוא אירווינג פישר, שחי בעשרות השנים הראשונות של המאה העשרים. לא אספר כאן על חייו. חבל על המקום. תוכלו לקרוא בוויקיפדיה.

ארצה להציג פה הצעה שהוא הציע באמצע המאה העשרים, סמוך לסיום המשבר הכלכלי הענק של שנות השלושים. ההצעה הזאת הזאת אמורה, לדעתו, למנוע מיתוני ענק ומשברים פינססיים.

בנקאות הרזרבה החלקית אשמה במיתונים

במאמר שנקרא "100% כסף והחוב הציבורי" (100% money and the public debt) פישר מזהה את הבעיה (שגורמת למיתונים עמוקים) במערכת הרזרבה החלקית של הבנקים.

נזכיר בקיצור מהי רזרבה חלקית. בנקים פועלים בצורה מאוד מיוחדת. בניגוד למה שרוב הציבור חושב, הם לא מקבלים את הכסף שלנו ושומרים לנו עליו. זה הרבה יותר מורכב וכבר כתבתי על זה כאן: הם יוצרים כסף חדש בזה שהם מלווים כסף שכאילו אין להם.

הנה, דוגמה. הבנק מקבל ממני 100 שקלים. אני מסתובב עם פתק בכיס שכתוב בו "יש לאושי מאה שקלים", אבל הבנק מלווה חלק גדול מהסכום למישהו אחר. נניח שליפתח. הוא מלווה ליפתח 90 שקלים. והנה, במשק יש עכשיו 190 שקלים.

ה-100 שרשומים על שמי וה-90 שאיתם יפתח מסתובב.

ולמה הבנק לא הלווה את כל המאה? ובכן, כי הוא צריך לשמור חלק מהכסף שלי אצלו ל"מקרי חירום". לפי החוק, הבנק מחוייב להחזיק חלק מהכסף שהפקדתי ואסור לו להלוות אותו. לכסף הזה קוראים "רזרבה", ובדוגמה כאן היא עמדה על 10 שקלים.

הבנק המרכזי אמור לשלוט בכמות הכסף שיש במשק באמצעות השליטה שלו בכמות הרזרבות שהבנקים חייבים להחזיק.

הנה, בדוגמה שלי, בנק ישראל חייב את הבנק לשמור רק עשרה שקלים ברזרבה, אבל נניח שהוא יחייב את הבנק להחזיק חמישים אחוזי רזרבה, אז הבנק היה יכול לתת ליפתח רק 50 שקלים, ובמשק היו רק 150 במקום ה-190 מקודם.

אז מה קורה? לפי דעתו של פישר, הבעיה היא בשיטת הרזרבות בעצמה. מה קורה? הוא שואל. הנה, הבנק מקבל מאה שקלים ומלווה מהם הרבה. הוא יוצר טונות של כסף באמצעות הלוואות ומעודד עסקים לקחת הלוואות ולייצר עבודה ומסחר. והנה, יש לנו צמיחה כלכלית שהסיבות שלה מפוקפקות.

אבל אז מתחילה נפילה. אולי כי לבום הגדול אין סיבות אובייקטיביות שנעוצות בגדילה אמיתית של המשק, אלא רק בכמות הכסף שבאה אליו בגלל שהבנקים רוצים להלוות יותר. אולי מסיבות אחרות.

אבל העיקר הוא שדי בהתחלה קטנה של נפילה שיוצרת מעין כדור שלג שהולך ומתפשט. כי ברגע שחברות נופלות ופושטות את הרגל, נמחקים החובות הכספיים שלהם לבנק ובעצם כמויות אדירות של כסף שהיה במשק פשוט נמחקות.

והדבר הזה פוגע בצורה הרסנית במשק. הכסף שאמור להיות האפשר (בקמץ); המדיום שמאפשר זרימה של הכוחות במשק; שמאפשר לשלם לעובדים ומאפשר להם לקנות מוצרים, נעלם, והמשק נתקע.

יש פועלים. יש חומרי גלם, אבל אין במה לשלם לפועלים משכורות. הפועלים לא מייצרים ואז אין מוצרים. הפועלים לא מרוויחים, אז אין להם כסף לקנות מוצרים. כשלא קונים מוצרים, נסגרים עוד מפעלים ועוד פועלים נשארים בלי כסף. ושוב ושוב.

ומה מציע פישר? ובכן, פישר מציע להחזיר לממשלה את הזכות הבלעדית ליצירת כסף. תראו, הוא אומר. תחשבו שאנחנו חיים בחברה שיש בה עשרות מיטבעות (מפעלים שבהם טובעים מטבעות) והן מציפות את המדינה במליוני מטבעות לפי האינטרסים שלהן.  זה סביר? הוא שואל. הרי מטבעה היתה תמיד עניין שמבטא את הריבונות של המדינה. רק המלך או הממשלה ייצרו כסף. ולכך צריך לחזור.

ואיך עושים את זה? מלאימים את יצור הכסף אבל לא מלאימים את הבנקים. אוסרים על הבנקים להלוות את הכסף שלנו, אבל מרשים להם להלוות מה שהם רוצים למי שהם רוצים.

ואיך עושים את זה? ובכן, מחייבים את הבנקים להחזיק 100 אחוזי רזרבה. כלומר, בנק יקבל את הכסף שלי ויחזיק אותו עבורי תמיד. אני אסתובב עם פתק שכתוב עליו "לאושי יש 100 שקלים בבנק", אבל ליפתח מהדוגמה למעלה הבנק לא יוכל להלוות כלום. לפחות לא מהכסף שלי.

ואם הבנק רוצה להלוות למישהו אחר? שילווה מההון הפרטי של הבעלים. כרגע, פישר אומר (על זמנו) באופן בוטה, גורל האומה (האמריקאית) נתון בידי אספסוף של 15,000 בנקים. וזה לא יתכן. בקיצור, תאסרו על הבנקים לייצר כסף. זו ההצעה של פישר שזוכה לעדנה ועולה שוב בימינו.

ולסיום, אני מזמין אתכם ליהנות באופן חופשי וחינמי מהמבוא הידידותי שלי לפילוסופיה; "החור שבבייגל". זה מתאים למי שרוצה להבין מהי פילוסופיה והסגנון הדיבורי והפשוט של הכתיבה שלי מתאים לו.

הנה, זה הלינק: http://www.ushi.co.il/images/stories/pdf/Baglehole.pdf תורידו ותהנו!