אפריקה: ילדים קטועי גפיים בתעשיית החמלה
מאות ילדים גדמים, בני משפחותיהם, עמותות צדקה מערביות, חברות לייצור פרוטזות, עיתונאים ותחנות שידור - כולם הרוויחו מתעשיית החמלה המזעזעת בסיירה ליאון שבאפריקה. אז מה כל כך רע בלעשות טוב?
טור לא נעים. זהירות. קטיעות איברים אכזריות; ידיים, זרועות, רגליים, לשונות ואוזניים. זה היה גורלם של כ-4,000 מאזרחי סיירה לאון שבאפריקה, בעקבות מלחמת האזרחים שהשתוללה במדינה בעשור שבין 1991-ל-2001.
- לטורים נוספים של אושי שהם קראוס
חלק גדול מהקורבנות היו ילדים. תינוקות ומתבגרים. רוב הקורבנות מתו מזיהומים ביערות. אחרים ניצלו והגיעו למחנה העקורים "מוריי טאון" שבמרכז פריטאון, סיירה לאון.
לא נחפש פה אשמים. גם לא נראה שהיו צדדים בין הלוחמים שנמנעו מהמנהג הזה. האגרסיבי כל כך. אגרסיבי? בהחלט! אבל גם כדאי מאוד, ריווחי מאוד ומספק מאוד. תענוג של גדמים.
אני כותב בטור הזה ואולי בבאים אחריו על ספר מזעזע. הספר "תעשיית החמלה - מאחורי הקלעים של הסיוע ההומניטרי" (של לינדה פולמן) שיצא לאור בישראל בתשע"ב, בהוצאת שלם. זה ספר אכזרי. קשה לקריאה. אפילו מזעזע.
אבל הספר קשה לא בגלל תיאורים פלסטיים של ידיים קטועות (אני מתאר כאן רק פרק אחד בספר; פרק אחד שמוקדש לילדים הקטועים של סיירה לאון), אלא בגלל המצב התרבותי-כלכלי- תקשורתי של המערב. הספר הזה מטיח בנו בפנים שאלות על מהות הטוב בימינו. מומלץ.
מה רע בעשיית טוב?
הספר שאני מציג כאן עוסק באנשים מיוחדים. אנשים שמונעים על ידי שליחות רגשית ומחשבתית עמוקה. אנשי צדקה וחסד. לא כולם. רובם. יצא לי להכיר רבים מהם באחת מהעמותות רודפות הטוב, הגדולות בארץ, שבה ניהלתי בעבר מחלקה. מדובר בצעירים אידיאליסטים ומנכ"ל נערץ שמקדיש את חייו למטרה הראויה ביותר בעיניו. אבל זו לא חזות הכל.
עמותות כאלה; עמותות לתמיכה בפליטים, לשלום, לדיאלוג, לשיפור חינוכי (לא רק בארץ; בכל העולם) ולמלחמה בעוני, פועלות במרחב לא פשוט. מרחב מורכב. חלקו ציני. חלקו אבסורדי. חלק מהעוסקים בתחום מנצלים את הקורבנות כדי להתפרנס, חלקם משיגים קידום ונראות ציבורית.
בספר המוצג כאן, "תעשיית החמלה", מראה המחברת; לינדה פולמן, את המורכבות הזו בצורה ברורה ובוטה. אבל מה יכול להיות רע, מורכב או בעייתי בסיוע לילדים קטועי איברים בסיירה לאון? ילדים מוכי מחלות, עזובה וחסרי סיכוי? ובכן, הטוב והרע, הם למעשה הגיבורים של הטור הזה. נתחיל.
קטעו לי, לקחו לי, אכלו לי
מחנה קטועי הגפיים. עשרות ואולי מאות ילדים יושבים ומנופפים בגדמים שלהם לכל עובר ושב. הפרוטזות המצוינות שסיפק להם ארגון "רופאים ללא גבולות" שמנסה, בלא הצלחה, לשקם אותם, זרוקות בבקתות.
הפרוטזות לא משרתות את הילדים. לא הן ישקמו אותם. ולא הו יביאו אותם, את המשפחות שלהם ואת הפעילים הרבים מהמערב, לחיים טובים יותר. הפרוטזות עוזרות, אבל לא בדרך הסטנדרטית. הפרוטזות הן מנוף לדקות תהילה בטלויזיה, ומי יודע, אולי צמוד קרקע בעיירה קטנה בארצות הברית.
כן. הילדים חונכו להיות נכים מקצועיים. הגדמים הם אמצעי הייצור שלהם (בשפה מרקסיסטית, וכאן בשימוש ציני). אבל העסק הזה לא מפרנס רק את המשפחות ואת הילדים.
עיקר הנהנים הם פעילי העמותות המערביות, תחנות השידור והעיתונים המערביים שמרוויחים כסף טוב מהגדמים. וההנאה מורכבת גם היא; פרנסה (עבור רצון טוב ומאמץ שלפעמים מזיק), סיפוק רגשי, קריירה, נסיעות, הגשמה עצמית, התרגשות ודמעות של רווחה.
מרוויחים נוספים, ובגדול, הם אנחנו. צופים בטלוויזיה, מזילים דמעה. כמעט כמו ברגעים הקשים שבהם מת גיבור הסרט מסרטן, והשאיר ילדים יתומים. לא קל להיות צרכן טלוויזיה או עיתונות בימינו. כאב אמיתי מציף את הצופים כשהם רואים את תמונות הילדים. גם אותי זה מזעזע.
אבל הכאב הזה מזין את המדיה ועוזר לה למכור לנו סוגים שונים של רגשות. בנוסף המדיה חשובה למערכת הדמוקרטית, בכך שהיא מספקת שירותי מידע חשובים ביותר לצופים וקוראים, ומייצרת עניין. הנה, לא קל.
בינתיים במחנה
ארגון "רופאים ללא גבולות" התייאש כבר. הרים ידיים. המחנה הפך ליריד תקשורת. וליריד תרומות. אין חברת פרוטזות שלא שלחה לכאן כמה דוגמאות. הן "טובות יותר" בודאי מאלה שיש כבר לילדים. מתקדמות יותר. יפות יותר.
והילדים. הם כבר רגילים להצטלם עם הפרוטזות החדשות. (אגב, החלפת פרוטזות על בסיס אופנתי, פוגעת בהחלמת הגדמים) ועם משלוחי הבגדים המשומשים של העמותה האפסיקופאלית בעיר הקטנה במערב התיכון, ועם המשלוח ההומניטארי מהחמאס...כן...מהחמאס, אבל גם עמותת בית הכנסת אוהל משהו בניו יורק לא נשארה אדישה.
והעיתונאים, הם עושים פה חיים משוגעים. גדמים הופכים לדמעות אצל קוראים. דמעות של קוראים הופכות לרייטינג. רייטינג הופך למודעות. ומודעות לכסף. התיאורים של פולמן, מציגים מציאות צינית.
לאחר שחברות יצור הפרוטזות מיצו את אפשרויות הצילום של הילדים במחנה, לאחר שמוצו כבר הקטעים המצולמים בתחנות הטלויזיה, והמנכלים גמרו להצטלם עם המוצרים שלהם, צריך לייצר ריגוש חדש. עכשיו לוקחים את הילדים לארצות הברית ומצילים אותם שם.
ושוב, הסיפור חוזר על עצמו, אבל החוויה הרגשית מועצמת. בכי של עיתונאים וצלמים בשדה התעופה. אגב, לא בכי ציני, ולא העמדת פנים. בכי אותנטי. ילדים קטנים. שחורים. מטונפים. קטועי כל מה שאפשר לקטוע, מביטים במצלמות. ואנחנו, נציגי חברת זו וזו, אנחנו נשקם אותם.
ואחריהם מגיעים ההורים המאמצים. אמריקאים שוחרי טוב. ואל תשכחו; אלה ילדים שיש להם הורים. ולא סתם הורים. הורים שמתפרנסים גם הם מהגדמים.
סטופ: זה לא כך פשטני
מרגיש ציני ומתסכל. אבל כל מה שכתבתי כאן הוא במידה רבה, פשטני מאוד וחד צדדי. המציאות הזו מסתבכת והולכת. נציגי עמותת בית הכנסת אוהל משהו בניו ג'רזי הם אנשים שוחרי טוב. הם מוציאים כסף מכיסם כדי לעשות טוב.
גם גבאי עמותת הצדקה של בית הכנסת רוצים רק טוב. הם מתנדבים. והם מעבירים את הבגדים על חשבונם לעמותה הראשית. בעמותה הזו עובדים אנשים שחיים מהגדמים האלה ומגדמים אחרים. אבל, האנשים האלה, ברובם, הם אנשים שמקדישים את חייהם לעשיית טוב. הם אנשים רגישים ומופעלי שליחות אמיתית. אין רע בכך שהם מקבלים את המשכורות הצנועות שלהם.
והמנכלים של העמותות? הם מרוויחים יפה, אבל הם באמת יודעים את העבודה. הם יודעים לגייס כספים. כסף כדי להשיג בגדים וקמח ואוהלים לכל מוכי הכאב בעולם. והנה לנו, תעשייה פורחת. נמשיך בשבוע הבא.
ד"ר אושי שהם קראוס, פילוסוף של הכלכלה, מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למינהל ובחוג לתקשורת במכללת ספיר. הנה רשימת ההרצאות המעודכנת שהוא מעביר לקבוצות ולחברות. אתם מוזמנים להאזין תכנית הרדיו השבועית שלו 'קצה הקרחון על חברה וכלכלה ' יום רביעי לאחר חדשות 12 ברשת א' של קול ישראל.
לפנייה לכתב/ת 
