פאשיזם, נמלים וכלכלה. מהו סוד הקיום שלנו?
במבט מהחלל אנחנו רואים כוכב ענק, אך אם נתקרב נראה מיליארדי יצורים זעירים, חלק מהם בני אדם, שמתנהלים בעולם באופן טבעי. איך זה קורה, מי אנחנו ומה הבסיס לכל זה? אלו שאלות שברומו של עולם, אך את שורשי התשובות להן אפשר למצוא במקומות מפתיעים. נסו בתנועת הפאשיזם, למשל
אנחנו נרתעים מפאשיזם. רובנו מתעבים אותו. לאחר מה שהביא על העולם ועלינו במלחמת העולם השניה, אנחנו נרתעים. אבל זוכרים? אנחנו במעבדה המחשבתית של הפילוסופיה, בה אין חומר לימוד במובן הרגיל של ההגדרה. בפילוסופיה העיקר הוא האופן. והאופן הזה הוא אופן מחשבה. בפילוסופיה אנחנו מטילים ספק בכל מחשבה סטנדרטית ומקובלת.
- לטורים נוספים מאת אושי שהם-קראוס
- עוד סיפורים חמים – בפייסבוק שלנו
כלי העבודה העיקריים שלנו הן המילים "האם?", "האמנם?" ו"באמת ככה?". והמטרה שלנו היא להבין. בואו, אם כך, נדבר על פאשיזם. הדיון הזה בפאשיזם יעזור לנו להיכנס לאחד התחומים החדשניים בכלכלה - כלכלה של מערכות מורכבות.
במסגרת לימודי ההיסטוריה של הכלכלה שלי נאלצתי לקרוא חומרים לא צפויים. כזה היה הספר של אדולף היטלר "מיין קאמפף" ("המאבק שלי"). זהו ספר משעמם, לא מבריק בלשון המעטה, גזעני וברמה נמוכה מאוד. מה שמדהים הוא שרעיונות כאלה הצליחו להשפיע ולסחוף כל כך הרבה אנשים לפני זמן קצר כל כך.
אחד מהעקרונות הפאשיסטים שכל קורא שגדל על חינוך דמוקרטי-ליברלי סולד מהם, הוא ההגדרה או האינטואיציה שרואה ביחידת הבסיס של החברה, את הגזע ואת האומה ולא את היחיד. למה אני מתכוון? אולי פשוט יותר להדגים מלהסביר.
נביט עלינו מלמעלה. מה אנחנו רואים? כדור ענק שנקרא כדור הארץ. הוא אחד. נתקרב. הנה הוא עשוי יבשות וימים. נתקרב עוד. הנה מיליארדי יצורים קטנים שמתרוצצים עליו - בני אדם. נתקרב. הנה איברי גוף. נתקרב עוד. הנה איברים פנימיים. הנה תאים. מיליארדי תאי גוף. נמשיך ונמשיך ונמשיך. ואיפה צריך לעצור? מי אנחנו? מה הבסיס?
אנחנו, אנשים שחונכו במערב הליברלי-דמוקרטי, נגיד שה"אני", או ה"אינדיבידואל", "הסובייקט" וכל מיני מילים דומות הוא הבסיס. הוא האטום. הנה, אנחנו מדברים על זכויות אדם. לא על זכויות של לבבות, תאים או כליות. אנחנו מדברים על הגשמה עצמית ולא על הגשמה יבשתית ופחות על הגשמה לאומית או של הגזע. אני הוא הבסיס.
לנאציזם של היטלר היתה יחידת בסיס שונה. זה היה הפולק (Volk), האומה והגזע, ה-Rasse. ועכשיו לשאלה הפילוסופית. אולי, באיזה אופן אפילו מדעי, יש משהו בדברים האלה? אולי יש מקום לדבר על עצמנו כעל חברת ענק המורכבת מחלקים, חברה שבה כל יחידת בסיס היא חלקיק שנקרא אדם שעשוי גם הוא מחלקיקים. אולי אנחנו, כמו נמלים, מעין סופר-אורגניזם?
קן נמלים
אני יצור חי. אני אחד. יחידה אחת של יצור חי. ונמלה? האם היא חי? האם היא אחת? וקן נמלים? האם הוא חברה או יצור? ובכן, המדע מתייחס אל חלק מהיצורים בטבע כאל סופר-אורגניזמים. אורגניזם על. כאלה הן, למשל, הדבורים והנמלים.
קן נמלים הוא אורגניזם העל. הוא כאילו היצור השלם. שוב, עדיף להתייחס לזה כאל משהו שבין קביעה לבין מטאפורה. אין כאן יצור אחד ממש כפשוטו. לא לזה הכוונה. אבל יש כאן מערכת ענק שעשויה יצורים שלא יכולים להתקיים לבדם. נמלה היא יצור מתפקד. לעומת זאת, היא לא יכולה לשרוד לבדה. ובעיקר, חסרות לה פונקציות תפקוד מאוד משמעותיות.
היא לא יכולה, למשל, להתרבות. רק מלכת הנמלים מתרבה. ולכן, הקן עצמו, הוא יחידת הבסיס. הקן הוא מה שלמענו פועלת כל נמלה. הקן, והחברה שלה והקבוצה. אלה הן נקודות הבסיס. לא היא והצרכים והרצונות שלה. מעין פאשיזם או נאציזם טבעי. ואיך זה קשור אלינו?
מאריסטו ועד אדם
אריסטו, הפילוסוף היווני הקדום, חושב מעט מעט דומה. שוב, הוא לא אומר שאנחנו, בני האדם, הננו סופר-אורגניזמים, אבל הוא חושב שהחברה היא המצוי המקסימלי שלנו כבני אדם. ולא, הוא לא פשיסט. אריסטו מגדיר את בני האדם כ"זואון פוליטיקון וביוס לוגיקון" - יצור חברתי חושב ומדבר.
לבד זה לא הולך. אדם לא יסתדר לבד ולא יוכל להגשים את טבעו לבדו. אני צריך משפחה. אבל משפחה לא מספיקה. יש חמולה או שבט. ואחר כך עיר מדינה. זו הפוליס היוונית. ורק כאן אני יכול לממש את היותי יצור חברתי מדבר. להגשים את עצמי.
ועכשיו בואו נקפוץ לסקוטלנד למאה ה-18 למרצה המבולבל לפילוסופיה; פרופסור אדם סמית. מה הוא רואה כשהוא יוצא החוצה? ובכן, הוא היה אומר, במילים שלנו היום, משהו כמו זה: אילו חייזר היה מסתכל עלינו מלמעלה, אומר סמית, הוא היה רואה קן נמלים ענק. מיליארדי יצורים קטנטנים (אנחנו) מתרוצצים ממקום למקום כמו נמלים. בלגן מוחלט. אנחנו מנהלים מאות מיליארדי אינטראקציות בינינו לבין עצמנו.
אנחנו מדברים. מתייעצים. מחליפים מידע. אנחנו מזיזים חפצים. מיליוני מיליארדי חפצים מועברים כל יום. עשרות מיליארדי חפצים משתנים, מעובדים, נצבעים ונמכרים כל יום. האם מישהו מתכנן? האם מישהו מורה לנו מה לעשות? האם יש מחלקת גרביים עולמית שאומרת כמה גרביים להזיז ומאיפה לאיפה? לא, הוא היה אומר, זה בדיוק כמו קן נמלים.
כי הרי, סמית גם הוא קרא חומר על נמלימולוגיה, ויודע שהנמלים הם לא סתם אוטומטים קטנטנים. כל נמלה עומדת בפני כמה אפשרויות פעולה והיא צריכה להחליט, בקטנה, בהתאם ליכולות המיקרו-קוגניטיביות שלה, מה לעשות. האם ללכת לכאן? האם ללכת לשם? איפה לחפש? מאיזה כיוון יש סכנה?
והנמלים מחליפות מידע כל הזמן. כמונו הן מדברות. אבל הן מדברות בשפה של ריחות. הן משתמשות בהורמונים. בעצם זה נקרא פירומונים. לכל תחושה או אירוע יש ריח מתאים שמופרש מהגוף. "כאן יש אוכל" - ריח מסוים. "הורגים אותי" - ריח אחר. הן חיות בעולם מלא אותות וסימונים.
ומה שמעניין הוא שאצל הנמלים אין מפקדים שמחליטים עבור כולן מה לעשות. ובכל זאת, בזכות שפת הריח הן מצליחות איכשהו לייצר קן מתפקד. וככה גם אנחנו. זהו השוק החופשי שמתאר אדם סמית. ושפת הריח שלנו היא שפת הכסף. אנחנו מוסרים איתותים אחד לשני של מה לקנות והיכן לעבוד ולאן ללכת באמצעות מערכת מחירים. כאן מוכרים בזול, אני הולך לכאן. החנות נסגרה, נלך למקום אחר. המפעל נסגר כי לא היה רווחי, ננדוד למפעל אחר. שם נעבוד.
אז מה? אנחנו קן או בודדים? בטור בשבוע הבא נתקדם הלאה בתוך המערכת של סופר-אורגניזמים ונראה שיש לא מעט משותף בינינו, בין החברות האנושיות, לבין האטמוספירה. גם מערכת התאים שלנו ומערכת החיסון שלנו נראית כמו קן נמלים של בני אדם בתוך שוק חופשי.
כל אלה מוגדרות כמערכות מורכבות, הבנויות מחלקיקים בודדים שפועלים פעולות קטנות, לפי עקרונות ברורים ראשיים, ומצליחים איכשהו לתפקד כגוף אחד ענק בתוך קן נמלים משתנה ומתפתח.
השבוע ב"קצה הקרחון" (רשת א' של קול ישראל, ימי ד' בשעה 12 אחרי החדשות) איש השיווק שי פורת מחברת "אסטרטגיה ערכית" מספר על האופן שבו ישבו הוא ושותפיו ובנו במשותף אסטרטגיה משפטית לסיכול המשט השני לעזה. מסתבר שאת סדר היום קובעים אנשי תקשורת לא פחות מפוליטיקאים. וגם, למה שוק חופשי של לוביסטים ויחצ"נים דמוקרטי יותר ממחליט אחד.
ד"ר אושי שהם-קראוס , פילוסוף של הכלכלה, מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למינהל ובחוג לתקשורת במכללת ספיר. הנה רשימת ההרצאות המעודכנת שהוא מעביר לקבוצות ולחברות. אתם מוזמנים להאזין תכנית הרדיו השבועית שלו 'קצה הקרחון על חברה וכלכלה' יום רביעי לאחר חדשות 12 ברשת א' של קול ישראל
לפנייה לכתב/ת 
