אל תטעו, גם אתם סתם עוד כבשה בעדר / טור

האם אנחנו אינדיבידואלים? האם כל אחד מאיתנו הוא אדם נפרד? שאלה מוזרה, לא? הרי ברור שאני הוא אני ואתה הוא אתה. הרי אנחנו לא מחוברים אחד לשני! ובכן, זה ממש לא בטוח, ו"הלא בטוח הזה" יוצר תפיסות כלכליות חדישות ומרתקות.

• טורים נוספים מאת אושי שהם-קראוס
  

בטור הזה ובטורים הבאים אציג את השאלה הזאת ועוד דומות לה באמצעות הצצה לספרו המרתק של ד"ר אשר עידן - "הכוח החמישי – סוד הרשתות שמשנות את העולם", שיצא לאחרונה בהוצאת ידיעות אחרונות.

אנחנו מחוברים?

בטורים האחרונים שאלנו האם הכלכלה שלנו היא מעין משטח ענק דמוי קופסא שבתוכו פועלים יחידים, או שהכלכלה דומה יותר לגוף חי ענק שבתוכו איברים כמו מעמדות חברתיים. הראינו שכל תפיסה כזאת יוצרת כלכלה מסוג שונה. הכלכלה של אדם סמית יוצרת את הקפיטליזם שלנו, והחברה שמתאר אדם מולר (הגרמני בן המאה ה-18) יוצרת כלכלה קורפורטיסטית דתית (ראו בטור הקודם).

בית כלא בפיליפינים. דילמת האסיר מקיפה אותנו בכל מקום(צילום: AFP)

אבל אשר עידן לוקח אותנו הלאה לעבר תפיסה שלישית; אנחנו לא יחידים, הוא יגיד, ומצד שני, החברה שלנו היא לא גוף חי ענק. החברה שבה אנחנו חיים היא רשת; וכל אחד מאיתנו הוא נקודה ברשת.

בואו נדמיין רשת דייגים. מהי בעצם? יש כאן אריגה של חבלים שבפגישות שלהם נוצרים צמתים. האם הצמתים האלה עומדים בפני עצמם? לא! והאם הרשת, מצד שני, קיימת בלי הצמתים? גם לא. אי אפשר להפריד.

אנחנו מכירים לא מעט רשתות כאלה. חלק מהן מוכרות לנו כל כך עד שאף פעם לא חשבנו שהן רשתות בכלל. אבל הרשת שכולנו מכירים היא רשת האינטרנט. האינטרנט היא רשת שמורכבת ממיליוני נקודות מפגש; המחשבים והחיבורים ביניהם. עכשיו נחזור לדוגמת רשת הדייגים ונראה אם היא רלוונטית לאינטרנט.

האם אפשר להפריד את המחשב שלי מהרשת? האם יש לו זכות קיום עצמית? ובכן, אינטואיטיבית, כולנו נגיד שכן. הרי המחשב שלנו יכול לעבוד טוב מאוד בלי הרשת. פשוט לא נחבר אותו לראוטר ונעבוד אוף ליין. אבל, אנחנו שואלים כאן, מאיפה נשיג את כל הנתונים למחשב? איך נגיע לאתרים? איך נדבר עם אנשים? איך נוריד תוכנות? המחשב שלנו ישאר ריק, ומחשב ריק, לא עוזר לנו.

אבל רגע, אתם שואלים, נניח שתוכנת האופיס מגיעה עם המחשב, ואנחנו נכתוב רק את מה שאנחנו רוצים. והנה, המחשב הוא גוף נפרד. נכתוב את כל מה שיש לנו בראש. אבל אתם, יגידו לנו חוקרי רשתות, גם אתם נקודות מפגש בתוך כמה רשתות מיוחדות. למשל השפה ולמשל התרבות שלכם.

אתם, יגידו לנו החוקרים האלה, גם אתם נקודות בתוך רשת השפה. הרי המילים שבהן אנחנו משתמשים לא הומצאו על ידינו. כשנולדנו, יגידו חוקרי רשתות, נכנסנו בהדרגה לרשת מאוד גדולה של צלילים ומשמעויות; רשת שנקראת "שפה".

וגם המחשבות שלנו, הם ימשיכו, נחשבו ברובן על ידי אנשים אחרים. תחשבו על זה: רוב המחשבות שלנו על עצמנו ועל העולם הומצאו על ידי אחרים ונקלטו על על ידינו מתוך רשת התרבות.

כשאנחנו מביטים בשקיעה ומוקסמים, אנחנו לא מודעים לכך שכולנו גרים בתוך רשת של מנהגים ומחשבות של התרבות שלנו. כל כך הרבה סרטים, ספרים ומשפטים של אחרים שמענו, שבהם הם מוקסמים משקיעת השמש.

גם השאיפה להיות מיוחד ושונה מכולם היא שאיפה שמייצרת רשת התרבות שלנו. הנה, זה די משעשע, אבל רובנו לא מיוחדים בכך שכולנו רוצים להיות שונים. אגב, גם בקריאת הטור הזה, אתם מקבלים את רוב המחשבות ממני. אבל אני לא המצאתי אותן. אני קראתי את אשר עידן ואת לסלו ברבאשי ועוד חוקרים. וגם הם השתמשו במילים שלמדו וברעיונות של אחרים.

בעצם אדם שלא יכול להתחבר לרשתות האנושיות כמו שפה, תרבות ורעיונות לא יצליח לתפקד כמו אדם. הוא יתנהג יותר כמו מחשב ריק, בלי תוכנות ובלי תכנים שמוזנים לתוכנות.

ולמה זה חשוב?

בואו נחזור לאינטרנט ונפגוש שוב את צמד האסירים שחלקנו מכיר כבר כל כך טוב; האסירים מ"דילמת האסיר". וזה הסיפור: שני שותפים לפשע נלכדים ויושבים בנפרד בחדרי המשטרה. כל אחד מהם מקבל מהשוטרים הצעה. יש לך שתי אפשרויות, אומרים השוטרים לכל אסיר בנפרד: אתה יכול להלשין על החבר שלך ואתה יכול לשתוק.

ומה יקרה, האסיר הראשון שואל, אם אלשין עליו? ובכן, עונים השוטרים, זה תלוי בהתנהגות שלו. אם גם הוא ילשין, תשבו שניכם בכלא שנתיים. אם אתה תלשין עליו ואם הוא ישתוק, הוא יישב בכלא חמש שנים ואתה תשב שנה. ומה יקרה, שואל האסיר, אם אני אשתוק? אם גם הוא ישתוק, שיחקתם אותה, שניכם משתחררים מיד, עונה השוטר. ואם אני שותק, שואל האסיר, אבל הוא מלשין? אז הוא משתחרר אחרי שנה, ואתה יושב חמש שנים.

מסובך. איך מחליטים בכזה מצב?

הכי מוצלח, הכי מוסרי והכי חכם

האסיר יושב וחושב. בסוף הוא מבין שהמצב הכי מוצלח יהיה מצב שבו גם החבר שלו וגם הוא ישתקו. כך שניהם יצאו מיד לחופשי. אבל אז הוא חושב, רגע, מה יקרה אם השותף שלי ישתפן, או יבגוד? אז יתרחש המצב הזה: אני שותק והוא מלשין. ואז הוא משתחרר אחרי שנה ואני חוטף חמש שנים. לא, אומר האסיר לעצמו. זה לא יכול לקרות. גם הוא בטח מבין שהכי כדאי לשנינו לשתוק.

אבל רגע, חושב האסיר שלנו. הוא בטח, כמוני, גם הוא פוחד שאני אפטפט. הוא בטח אומר לעצמו את מה שאני אמרתי לעצמי. הוא אומר לעצמו שמסוכן בשבילו לשתוק, כי בטח אני אלשין. ולכן, חושב האסיר שלנו, הוא בטח יפטפט. אם זה ככה, הוא מתחמם, אלשין גם אני.

אז מה יוצא לנו? קיבלנו שני מצבים. מצב טוב ומצב טוב "ליתר ביטחון". המצב הכי טוב הוא ששני האסירים שותקים ומשתחררים מיד. אבל יש מצב פחות טוב, אבל הכי בטיחותי או אולי "הגיוני" - והוא לעשות דווקא את ההיפך; להלשין. כל אחד מהם יודע שבמצב שבו שניהם מלשינים, שניהם ישבו פחות מהמצב בו רק אחד מהם מלשין.

זו דילמת אסיר חד פעמית. לאסירים יש רק הזדמנות אחת. אבל מה קורה אם חוזרים על הניסוי פעמים רבות? ניסוי כזה נקרא דילמת אסיר איטרטיבית (חזרתית). כאן, למשל יכולים האסירים לייצר דפוסים שיתוף פעולה למרות שהם לא יכולים לדבר ביניהם. הם יכולים לחזור ולחזור על ניסיון לשתף פעולה, עד שהאסיר השני יבין ויבטח בהם.

ולסיום, רמז לשבוע הבא + תזכורת:

מה קורה כשבמקום שני אסירים יש לנו מיליון עובדי תאגיד ומה קורה כשהבוס פשוט לא יכול להפריד ביניהם? זה בלתי אפשרי. הרי לכל אחד מהם יש סמארטפון מחובר לרשת. ואיך זה קשור לדילמת אסיר איטרטיבית? על כך בטור הבא.

בעקבות סדרת הטורים על הביטקוין וביטקוין 2.0 קיבלתי לא מעט פניות מאנשים שרצו לקרוא חומר נוסף. לכל אלה אני מזכיר: כנס הביטקוין הבינ"ל יתקיים בכפר המכביה בין-19-20.10.14.

תודה.