זה הזמן להכיר: קיבוץ דיגיטלי משוכלל

בשבועות האחרונים אני כותב על וריאציות כלכליות חברתיות חדשות של הקפיטליזם. בטור הזה אני רוצה להציג רעיון שעולה מקריאת הספר המרתק "Network Society and Future Scenarios for a Collaborative Economy", שכתבו וסילאוס קוסטקיס ומיכאל בוונס.

לטורים נוספים של אושי שהם-קראוס :

• משתפים קבצים? אתם מאיימים על הקפיטליזם
• למכור את האוטו תמורת אסימון דיגיטלי
• בקרוב? תשלום שכר דירה באפליקציה
  

>>>רוצים לדבר עם עורכי וכתבי ynet? כיתבו לנו בטוויטר

המחברים מציגים תסריט מאוד יצירתי; בתוך תווך ליברלי, יכולים לצמוח איים של משטרי רכוש שונים שעולים מרשיונות שימוש של תוכנות ומוצרים. ועכשיו בעברית של בני אדם.

מהו תווך דיגיטלי

ברמה המטאפורית, אפשר להגיד שהאינטרנט הוא מרחב. איזה סוג של מרחב? דיגיטלי כמובן. האינטרנט הוא מרחב שעשוי מאתרים שעשויים בגרפיקה ממוחשבת, מילים ותמונות. בטורים הקודמים הצגנו את האינטרנט כמרחב חופשי, בכך שגוף אחד לא יכול לשלוט בו ולנהל אותו. הסיבה לכך היא שהאינטרנט גדול מדי, סבוך מדי, מקושר מדי ואפילו מגובב מדי.

והנה, מה שעולה מכאן הוא שיש כאן שטח דיגיטלי ענק, שבו אנשים יכולים להקים קהילות וירטואליות, ולקהילות האלה יכולים להיות חוקים שונים ומשונים. הקהילות האלה יכולות להתקיים עם החוקים השונים שלהן כל עוד הן לא פוגעות בקהילות אחרות או באנשים אחרים. והנה לנו וריאציה דיגיטלית על ליברליזם.

עיר. אנשים נכנסים ויוצאים ממנה באופן חופשי, אבל מה הם נותנים בתמורה? (צילום: shutterstock)

בואו נדמיין מדינה ליברלית. מדינה ממש, לא באינטרנט: במדינה כזאת אנשים יכולים להקים כל מיני קבוצות ולחיות בצורות שונות. אפשר להקים קבוצה שמה שמאפיין אותה הוא שאנשים יכולים להיכנס אליה ולצאת ממנה באופן חופשי, לעשות בבתים שלהם מה שהם רוצים, לשלם מס קהילה, ולא להיות בשום קשר כלכלי עם אף חבר אחר בקבוצה.

לקבוצה כזו קוראים עיר.

מצד שני, נדמיין קבוצה שבה האנשים מחזיקים קופה משותפת. כל אחד עובד במסגרת הקהילה, במה שהוא טוב בו, כל אחד מקבל פחות או יותר מה שהוא צריך והאנשים האלה משתדלים לשרוד כלכלית וחברתית. התאור הפשטני הזה הוא של קיבוץ.

יכולה להיות קבוצה של אנשים שגרים בדירה אחת למרות שהם לא בני משפחה, עובדים כל אחד בעבודה אחרת ותורמים את הכסף לקופה הכללית. קבוצה כזו יכולה להיות קומונה עירונית. והנה, המרחב הליברלי; השלטון של הקבוצה הגדולה (המדינה), מאפשר לכל אחת מהקבוצות להתקיים כל עוד היא לא פוגעת בזכויות של קבוצות אחרות. כמובן, המודל הזה פשטני: במציאות שלנו, המדינה תומכת, משלמת, מגבילה ומשתתפת בכל מיני קהילות.

אז מה עושים במרחב דיגיטלי ליברלי?

גם במרחב דיגיטלי ליברלי יכולות להתקיים קבוצות שונות שלהן חוקים שונים. יש למשל קהילות קטנות שנקראות "קבוצות פייסבוק"; יש מועדונים סגורים שכדי להיכנס אליהם צריך לשלם דמי חבר; יש אתרים שמספקים סחורה בחינם אבל מקבלים תמורה בפרסום. ynet, למשל, הוא סוג קהילה כזה. זו קהילה פתוחה המאפשרת לכל אחד כניסה חופשית ל"קהילה" לכמה זמן שהוא רוצה. הקהילה מספקת סחורה בחינם - סחורה יקרה מאוד (חדשות, פרשנות ועוד - אבל מרוויחה מכך שהיא חושפת את הנכנסים למסרים ממומנים (מודעות או באנרים).

אמזון היא קהילת אינטרנט במודל אחר. כל אחד יכול להכנס ל"שטח שלה" (לאתר של אמזון), לשוטט בין הדוכנים (להציץ בספרים), לקנות או לא לקנות. והנה לנו, מרחב ליברלי שבו סוגים של קהילות. אבל איך זה קשור לכלכלה? ובכן, כאן נסגרים החוטים של הטור הזה וגם של כל הסדרה של הטורים האחרונים.

פארק מים. קיבוץ שפיים הגה מודל כלכלי מעניין(צילום: shutterstock)

המאפיין הבסיסי של כל אחת מהקהילות האלה הוא הרשיון (השונה בכל קהילה) להשתמש בתוצר של הקהילה. בקבוצת פייסבוק, התוצר הוא החומר שכותבים החברים והתכנים של מנהל הקבוצה. בפייסבוק, התכנים חופשיים רק למי ש"הבעלים" של הקבוצה אישר כחבר.

ב-ynet, כל אחד יכול להנות מהתוצר לכמה זמן שהוא רוצה. התוצר חינמי לגמרי, אבל התקווה של היצרנים (בעלי ynet) היא שהמשתמשים יציצו גם בחומר פרסומי. במילים אחרות, האינטרנט מאפשר קהילות שונות של ייצור כלכלי.

ויקיפדיה היא עוד סוג כזה של קהילה מייצרת. כל אחד יכול להכנס ולייצר בה תכנים, לתקן ולערוך (זה כמובן לא כל כך פשוט; הוא צריך ללמוד להיות חלק מהקהילה של הוויקיפדים האחרים ולדבר בשפה שלהם - אבל עקרונית זה פתוח לגמרי). מה שמאפיין את הקהילה הזאת הוא שהיצרנים שחברים בה מייצרים סחורות חינם שפתוחות לכולם. הם מרשים - נותנים רשיון - לכל אדם להשתמש בחומרים שלהם, ולעשות בהם מה שהוא רוצה.

גם קהילת הוויקי ספיד - המכונית הוויקיפדית - היא כזאת. הוויקי-מכוניתאים עובדים באופן חופשי ומשותף על תכנית הנדסית של מכונית, וכל אחד יוכל להשתמש בחומרים שלהם. אבל במשך הזמן צמחו וצומחים אופנים נוספים.

למשל, יכולות להיות קהילות של יצרנים שמייצרות רק בשביל חברי הקבוצה היצרנים הפעילים. אני, למשל, רוצה להקים קהילה שאליה יוכל להצטרף כל אדם - ונניח שאנחנו עובדים ביחד על שרטוטי יאכטה, שנוכל להדפיס במדפסת תלת מימד. בינתיים, כל אחד יוכל לראות מה שאנחנו עושים, ואפילו ללמוד מזה - בלי לשלם. אבל אדם שנכנס רק כדי להציץ, לא יוכל לקבל את השרטוטים הסופיים ולהשתמש בהם.

מי כן יכול לקבל? ובכן, במודל שלי, כל אחד מוזמן להכנס ולהשתתף בעבודה שלנו. כל אחד יכול להרשם לאתר בלי שום תנאים, אבל רק מי שישתתף בדיונים, ישרטט איתנו, יחשוב על מבנה המנוע וכדומה - רק ה"כל אחד" הספציפי הזה יוכל להנות מהתוצרת. והנה לנו קיבוץ דיגיטלי משוכלל: כל אחד יכול להתקבל (בשונה מקיבוצים, אגב), אבל רק מי שבאמת עובד נהנה מהתוצר המשותף.

את המודל הזה אפשר גם לשכלל: בארץ יש קיבוצים שמוכרים למבקרים שאינם חברי קיבוץ כל מיני שירותים שהחברים מייצרים. למשל, חברי שפיים (אני זוכר מהילדות) בנו פארק מים בקיבוץ שלהם. החברים משתמשים בו בחינם, אבל הם מתפרנסים מאורחים מבחוץ שבאים ומשלמים.

והנה, הקהילה הדיגיטלית שלנו שמתכננת יאכטה, יכולה לאפשר לכל אדם לייצר עם הקבוצה את היאכטה ולקבל את השרטוטים בחינם. אחרים יוכלו לקנות את השרטוטים.