"השטן הניאו ליברלי" - יש בכלל דבר כזה?
הנחת הבסיס של הניאו ליברליזם היא שיוזמה חופשית תביא לשגשוג כלכלי לכמה שיותר אנשים. אלא שכדי להגיע למצב אידיאלי שכזה, המדינה צריכה להחליש את עצמה - ובפועל זה לא יכול לקרות. אז מה עושים? לפניכם שני סוגי התייחסות - אחד אקטיבי, השני פסיבי - וביניהם, גם כמה פרדוקסים
לא! הכותרת של הטור הזה לא באמת רצינית. קפיטליזם הוא לא משטר שטני (לפחות לא בעיני), וגם הווריאציה שהיא "הקפיטלזים המנוהל", שפועלת בימינו - אינה שטנית. התמונה הרבה יותר מורכבת. ובכל זאת, מדוע לתת כותרת כזו?
לטורים אורחים נוספים בערוץ כלכלה :
- זהירות: כשהיד חופשית והמדינה מופרטת
- יש בנקים, אבל זה לא קפיטליזם. אז מה זה?
- כשהיזמים יקבלו תלושים דיגיטליים מהמדינה
ובכן, הטורים האלה נכתבים לכבוד צאתו לאור של ספר מעניין וחשוב; ספרו של האנתרופולוג הנודע דיוויד הארווי, "קיצור תולדות הניאו ליברליזם", שיצא בהוצאת מכון מולד. הספר הזה מבקר את המשטר הכלכלי הניאו ליברלי (ככה מקובל בצד שמאל של המפה הפוליטית לכנות את בעלי העמדות הימניות הכלכליות של ימינו), ומעלה נקודות חשובות. אבל כדאי להיזכר שגם כאן יש מורכבויות ולכן הכותרת צינית מעט.
מדינת החופש
הארווי מציג בספר את הנחות הבסיס של המשטר של ימינו. הנחת הבסיס של הניאו ליברליזם, לשיטתו, היא שיוזמה חופשית היא זו שתביא לשגשוג ופריחה כלכלית לכמה שיותר אנשים. מהנחת בסיס כזו נובעות תפישות שונות בקשר לתפקוד של חברה.
אם המטרה העיקרית שלנו היא להביא לרווחה כלכלית לכמה שיותר אנשים, ואם אנחנו מאמינים שהדרך הטובה לכך היא לאפשר יוזמה חופשית, נגזר מכך שהתפקיד העיקרי של המדינה הוא לאפשר תנאים טובים ומתאימים ליוזמה חופשית ספונטנית.
אנשי הימין הכלכלי - המכונים אצל הארווי בשם "ניאו ליברלים" - מציגים רשימה של הסדרים חברתיים כאלה, שתפקידם כזה בדיוק. למשל, צריך לאפשר לאנשים להחזיק רכוש פרטי. הרי בלי היכולת להחזיק רכוש פרטי נעלם חלק גדול מהמוטיבציה ליזום. וכדי לאפשר רכוש פרטי, צריך מערכת חוקים שתסדיר את היחסים בין בני אדם והרכוש שלהם. צריך משטרה שתטפל בהפרות.
צריך לאפשר לאנשים להגיד ולחשוב מה שהם רוצים ולזוז ממקום למקום באופן חופשי, כי הפעולות האלה יאפשרו להם סיכוי רב יותר להצליח. צריך לשמור על יציבות המטבע, כדי שאנשים יאמינו בו וייכנסו להשקעות עוד ועוד. כדי להמחיש כיצד חברה אנושית יכולה להיות מאורגנת סביב הנחות יסוד כלכליות פוליטיות, בואו נציץ לרגע על משטר אחר - אולי וריאציה על קומוניזם.
אם הערך העיקרי שלנו בקומוניזם ההיפוטתי הוא שבני אדם צריכים לחיות באופן שוויוני, אז במקרה הזה, המדינה צריכה דווקא להגביל תחרות ואולי צריכה גם לאסור החזקה חופשית של רכוש פרטי. תפקיד המוסדות החוקיים שונה, תפקיד המשטרה שונה - וכל אלה עולים מתפישת הבסיס.
המדינה הניאו ליברלית, מספר לנו הארווי, מפריטה כל מה שזז, כי היא מאמינה שיוזמה חופשית (בניגוד לניהול ריכוזי ותכנון מרכזי) תביא ליותר שגשוג ופריחה. בואו נדבר לרגע על מערכת רווחה. איש שמאל כלכלי יאמין, בדרך כלל, שכדי להשיג שוויון סביר ולכידות חברתית (זוכרים, זהו ערך בסיסי יותר כאן) צריך לגבות מהאזרחים מס הכנסה פרוגרסיבי (ככל שאתה מרוויח יותר, כך תשלם יותר), ובכספי המסים לתמוך - באמצעות מנגנון ממשלתי המופעל על ידי עובדי מדינה - באוכלוסיות חלשות יותר.
ניאו ליברל יגיד שיש כאן פגיעה בזכות הבסיסית שלו לרכושו. זה שאני מרוויח הרבה, הוא יגיד, לא אומר שמותר לגוף חיצוני (המדינה) לשלוח לי יד לכיס ולקחת לי כסף. מדוע, הוא יגיד, צריכה המדינה לטפל ברווחה חברתית? מי יקבע את הקריטריונים לחלוקה? האם צריך לתת יותר לנפגעי אונס מנפגעי עוני? מדוע שלא אחליט אני? הרי הכסף הוא הכסף שלי.
מדוע יש צורך במנגנון מנופח של עובדי מדינה שיקבעו קריטריונים? אם ארצה לתרום, הוא יגיד, אקים עמותת צדקה, ומי שירצה לתרום לה, יוזמן בחפץ לב.
מה אתה עושה, נשאל את הניאו ליברל. אתה מפריט את הרכבת, את שדות התעופה - הכל. המדינה שלך מקצצת לעצמה את הכנפיים. כדי שנגיע למצב האידיאלי שאתה מגדיר, המדינה צריכה לפגוע ביכולת המשילות שלה וצריכה בעצם להחליש את עצמה. היא צריכה לוותר על מיסים (או להקטין אותם), היא צריכה לבטל את היכולת שלה לתמוך באזרחים, היא צריכה להפסיק להעביר תקציבים לגופים שונים.
האם היא צריכה להיות קטנה וחלשה? ובכן, יגיד לנו הארווי, כאן אנחנו טועים. למעשה, המצב מורכב יותר. כי כדי להיות מספיק חלשה ולאפשר מסגרת טובה של תחרות, המדינה הניאו ליברלית צריכה להיות חזקה ומתערבת. כן, פרדוקס שכזה. נחזור לתפקיד של המדינה לאפשר תחרות חלקה זורמת וחופשית. איך עושים את זה? אפשר לדבר כאן על שני סוגי התייחסות.
תורת האיפשור האקטיבי
אחד הוא איפשור אקטיבי של תחרות והשני הוא איפשור פסיבי של תחרות. האיפשור הפסיבי מחייב את המדינה פשוט לא לעשות כלום. לעצום עיניים, לא להתערב, לא לתקן תקנות ולא להשפיע. האם לזה מתכוונים הניאו ליברליזם? ספק. הרי מקרה כזה יביא לסכסוכים והשתלטויות של גופי ענק חזקים שישלטו בשוק וימנעו בעצמם תחרות חופשית ויעילה. מה זה משנה, נשאל, אם במקום מדינה שתחזיק בכל אמצעי התקשורת, יהיה איש עסקים אחד שיחזיק בכולם. באף אחד מהמקרים האלה לא תתאפשר תחרות חופשית ויעילה בין יזמים שאליה שואפים הניאו ליברלים.
אם כן, נבדוק את ההתערבות האקטיבית. במקרה הזה, המדינה צריכה לקבוע חוקית את כללי התחרות, ולהחליט מתי יש הפרה של כללי המשחק התחרותי. היא צריכה לחוקק חוקים אנטי מונופוליסטיים ולמנוע השתלטויות. והנה, יגידו לנו מתנגדי הניאו ליברליזם, המדינה הזו מתערבת בסופו של דבר גם היא. חלשה היא לא.
נמחיש זאת בהקשר של העובדים במשק. אם אנחנו מחזיקים בגישת ההתערבות הפסיבית, מותר לעובדים להתאגד ולשבות, לדרוש דרישות ולקלקל למעסיקים. אבל זה עלול לפגוע בשוק היזמי הפתוח, ולכן, אולי זה לא מומלץ (יגיד הניאו ליברל). מצד שני, אם נלך בכיוון האקטיבי, נראה שהמדינה צריכה לאסור על עובדים להתאגד. הרי יש כאן פגיעה בתחרות.
אז מה, מדינה ניאו ליברלית היא מדינה דמוקרטית וחופשית בהכרח? זו שאלה מורכבת ומעניינת. שהרי הניאו ליברלים לא מתבססים רק על הצורך בשגשוג כלכלי. חרויות הפרט חשובות להם גם כן.
לפנייה לכתב/ת 
