"על כספו סובב העולם": מנכ"ל תיאטרון הקאמרי מסכם 25 שנה
"האמנות היא סם החיים שלי", מודה נעם סמל. בראיון פרישה הוא מספר על חוסר היכולת להפריד בין הבית לעבודה, חושף את החרדה המתמדת למשפחתו ולחבריו, ונותן עצה למחליפו בתפקיד: "שיאהב את הקאמרי ואת תל אביב. שיהיה אנושי, פתוח ומקשיב. שיהיה ריכוזי, אבל כזה שגם יודע להאציל סמכויות". שיחת מנהלים
עוד כחודשיים, מנכ"ל תיאטרון הקאמרי, נעם סמל, יסיים את תפקידו. את דרכו בעולם התרבות התחיל סמל כמפיק, ולאחר 40 שנה הגיע לכסא ראש הפירמידה בו ישב במשך 25 שנה. רגע לפני הפרישה, בחר המנכ"ל היוצא לשנות אווירה ונכנס כשחקן במחזה "הנפילים".
כתבות נוספות במדור שיחת מנהלים
"לאחרונה נכנסתי לדמותו הטרגית של מנחם בגין במחזה 'הנפילים' של יונתן לוי ובועז לביא. לאחר שהיוצרים הפצירו בי לשחק את דמותו במחזה, הסכמתי, כי הערכתי את בגין מאד. אני משחק אותו בסיטואציה הקשה של חייו על הבופור במלחמת לבנון הראשונה ב-1982, ומנסה להעביר את הטרגדיה אליה נקלע ראש ממשלה מצוין.
"בגין היה אדם ערכי וצנוע, שלא היה מוכן לקבל מתנות מאף אחד", הוא שולח מסר עוקץ בחיוך עצוב. "אני אמנם משחק ב'הנפילים' ונהנה, אבל אני לא שחקן, אלא מנהל שחקנים".
מה העצה הראשונה שתיתן למנכ"ל תיאטרון באר שבע, שמוליק יפרח, שיכנס לנעליך בסוף מרס?
"שיאהב את הקאמרי ואת תל אביב. הבחירה בו מצוינת ואני מאמין בו. אבל הוא חייב להבין שהוא נולד בדימונה ומגיע מבאר שבע - וזה עולם אחר לגמרי. הוא מגיע לעיר שהתרבות היא חלק בלתי נפרד ממנה, ולתיאטרון שנטוע בהוויה של תל אביב. שהיו בו נפילי תרבות כמו אלתרמן ושלונסקי וניסים אלוני ואורנה פורת. אגיד לו: 'תעבוד על עצמך', ובנוסף אציע לו להכין תכנית עבודה עם יעדים. שיהיה אנושי, פתוח ומקשיב. שיהיה צנטרליסט, אבל כזה שגם יודע להאציל סמכויות".
גיל: 70
מצב משפחתי: נשוי לנאוה ואב לשלושה: אייר, והתאומים אילאיל ונימדור.
מגורים: תל אביב
השכלה: תואר במשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים.
תפקיד: מנכ"ל התיאטרון הקאמרי משנת 1992. יסיים את תפקידו ב-30 במרס 2017.
נתוני חברה: תיאטרון הקאמרי הוקם בשנת 1944. המחזור השנתי עומד על כ-100 מיליון שקלים. יש בו כ-400 שחקנים, רקדנים, נגנים, עובדי במה ומנהלה.
באפריל 2012 נערך בדלהי כנס בנושא יחסי ישראל - הודו. ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, האלוף במיל. עמוס ידלין, שעמד בראש המשלחת הישראלית, הזמין את נעם סמל להצטרף למשלחת כקצין התרבות. "באחד מימי הכנס עיתונאי הודי מוסלמי בשם סנט בנו אמר שאנחנו 8 מיליון ישראלים במדינת ישראל ו-2 מיליון מתוכם ערבים. הוא טען שמגוחך בעיניו שאנחנו מדברים, כי ממילא במצב הזה מהר מאד ניעלם", נזכר סמל בסיטואציה. "ידלין ביקש ממני להשיב לו, למרות שלא התכוננתי לשאלה".
ומה השבת?
"אולי ניעלם מבחינה פיזית, אבל לא מבחינה מטאפיזית. התנ"ך, שלום עליכם ונכסי צאן תרבות אחרים יישארו, ואף אחד לא יוכל להעלים את הקיום היהודי. אולי לא יזכרו שמות של חברי כנסת וראשי ממשלה, אבל השמות של שלום עליכם, ש"י עגנון, חנוך לוין, עמוס עוז וציירים ואמנים אחרים - ישארו תמיד. זו גדולתה של התרבות על הפוליטיקה, היא תמיד תנצח בפרספקטיבה היסטורית".
אם כבר מדברים פוליטיקה. בתפקידיך השונים עבדת מול כמה שרי תרבות, בהם זבולון המר, אופיר פינס, לימור לבנת, ועכשיו מירי רגב. עד כמה השרים השפיעו על התכנים ועל ההקצבה לתיאטרון?
"שר תרבות לא קובע את התכנים של התיאטרון, זה בכלל לא נושא לדיון. מבחינת ההקצבות למוסדות תרבות בישראל, הן מזעריות וצריך להצטער על כך. ההקצבות פה, בגלל הנסיבות הקיימות, לא דומות בכלל להקצבות שמקבל תיאטרון בפרט ותרבות בכלל בארה"ב ובאירופה. אפשר להצטער על כך, ובכל זאת, יש לנו בישראל עולם תרבות עשיר.
"התחלתי את דרכי בעולם הזה כשלא היה אינטרנט וסלולר. פעם, כשהתחילה הטלוויזיה המסחרית, אמרו שהתיאטרון ימות. והוא לא. אחר כך אמרו שהאינטרנט יהרוג את התיאטרון והוא לא. לשמחתי עברנו את המשברים ויש לנו תיאטרון חי, קיים ותוסס. זה צורך של עם".
סדר יום
06.45: קם, קורא את העיתונים ועובר על כל אתרי האינטרנט.
08.00: מגיע לתיאטרון. סדר היום כולל ישיבות, חזרות, אודישנים, ראיונות לתקשורת, סיורים באולמות ובמחלקות השונות.
16.30 - 18.30: פעילות ציבורית בהתנדבות. יו"ר הטקסים והאירועים של המכביה, יו"ר המכון למחזאות ישראלית ע"ש חנוך לוין, חבר הוועד המנהל של בית צבי ומרצה אורח בארגונים ובמוסדות ציבוריים.
18.30 - 19.30: מנוחה וזמן משפחה.
19.45: חוזר לתיאטרון. מלווה את ההצגות ופוגש שחקנים מאחורי הקלעים.
20.30: ארוחה משפחתית. חוזר לתיאטרון בסביבות 23:00 בסוף ההצגות. אחרי זה חוזר הביתה.
איך הגעת לתפקיד?
"ב-1988 מוניתי לקונסול התרבות של ישראל בארה"ב. ראש עיריית תל אביב באותה תקופה, שלמה להט (ציץ'), ביקש ממני לסיים את כהונתי ולקבל את מנכ"לות התיאטרון. ב-1992 נעניתי להצעתו. שלוש שנים לאחר כניסתי לתפקיד, ועם הצטרפותו של עמרי ניצן כמנהל האומנותי של הקאמרי, הרגשתי שעלינו על דרך המלך. במשך השנים היו הרבה הישגים וגם קצת כשלונות. תמיד אני מנצל את המוטו של חיי - להסתכל קדימה - בבחינת 'ההצגה חייבת להימשך'".
מה ההישג הכי גדול שלך?
"הראשון הוא בניית הקאמרי החדש במשכן לאומנויות הבמה ב-2002, והשני הוא המחזה 'אשכבה' של חנוך לוין ובבימויו, הצגתו האחרונה כבמאי לפני מותו. ההצגה פילסה את הדרך של התיאטרון הישראלי בעולם, והביאה ביוזמתי להקמת המכון למחזאות ישראלית על שמו של לוין, שהפך למכון הייצוא של המחזאות הישראלית".
אתה איש תיאטרון, אבל מוקף באנשים שמגיעים מתחומים אחרים בעולם התרבות. למשל, רעייתך נאוה סמל, היא אחותו של שלמה ארצי. אתה חי עם שלמה בעולם מקביל או משלים?
"לשולחן המשפחתי שלנו בארוחות השבת מסבים אנשים רבים. יש לנו משפחה גדולה וענפה, שחיה את התרבות. זה כולל את שלמה, גיסתי האוצרת שרה ברייטברג-סמל, בן ארצי וזוגתו השחקנית אנדראה שוורץ, שירי ארצי ובן זוגה השחקן יפתח קליין והבת שלנו עושה עכשיו MA בלימודי תיאטרון.
"סביב השולחן אמנם מדברים נדל"ן ופוליטיקה, אבל השיחות האלו מסתכמות ב-5%-10% מהשיח. כל היתר זה תיאטרון וכל תחומי התרבות הנוספים. זה העולם של כולנו".
מי מודל לחיקוי / מנטור עבורך?
"ג'ו פאפ, מפיק התיאטרון הגדול מניו יורק, שהקים את התיאטרון הציבורי בעיר ויזם את הצגות שייקספיר בסנטרל פארק".
מה נהגת לחפש באלו שהגיעו אליך לראיון, ומה היה מביא אותך לפסול אותם?
"רציתי לראות ברק בעיניים, סקרנות, אהבה ותשוקה לתיאטרון. רציתי לשמוע שמי שהגיע אליי כבר ראה הרבה הצגות בקאמרי ויש לו ממליצים מעניינים. יכולתי לפסול את מי שמודה שלא ראה אף הצגה בקאמרי, או שהיה מודה שהוא לא אוהב תיאטרון".
בעולם מקביל, מה היית רוצה להיות?
"הקונסול הכללי של ישראל בלוס אנג'לס או ניו יורק, או שגריר ישראל בלונדון".
ממה אתה פוחד ואיך אתה מתגבר על הפחדים?
"אני פוחד מכישלון כלכלי ואירועי בטיחות. יש בי חרדה מתמדת לגורל חיי משפחתי וחבריי הטובים. אני מנסה להתגבר על הפחדים באמצעות התנתקות ב'מחשבת הגוף' שאני מקפיד לעשות פעמיים בשבוע, כשאני שוכב פרקדן בחוג של גברים בלבד".
איך נהגת להעלות מוטיבציה של שחקנים, בפרט בימים קשים?
"על ידי הצבת מראה של התיאטרון שלנו אל מול המתחרים, או מציג להם את האתגרים התרבותיים והציבוריים של המוסד שלנו, כמוסד אמנותי תרבותי, ששמו הולך לפניו".
מה המשמעות של כסף עבורך?
"אשיב באמצעות השורות האלמותיות מהמחזמר 'קברט' שעלה בקאמרי לפני 6 שנים: 'על כספו סובב העולם מאז ומעולם. על מארק, על ין, על דולר הוא נופל וקם. אם כסף לאדם - משמע אדם קיים'".
מה אתה חושב על הכלכלה הישראלית?
"הכלכלה הישראלית עבורי היא כמו השורה במחזה 'עמודי החברה' של הנריק איבסן: 'קידמה מביאה לשגשוג כלכלי. ברגע שהרכבת הראשונה תגיע לכאן, היא תשנה את פני הקהילה מקצה לקצה'".
עד כמה אפשר להתנתק מהעבודה כשמגיעים הביתה?
"אי אפשר. להיות מנכ"ל הקאמרי זה אורח חיים. אי אפשר להתנתק. היו מקרים בהם נסעתי לחו"ל עם משפחתי, וחזרתי כעבור 24 שעות, כי פרצה מלחמה או שהיה פיגוע".
מנכ"לית בית ליסין, ציפי פינס, הפסיקה לדבר איתך לאחר שמיה דגן עזבה את בית ליסין באמצע הפקה כדי לשחק את "מצחיקונת" בקאמרי. פינס טענה נגדך, שחצית את כל הקווים האדומים שיש בין מנהלי תיאטרון. אך עכשיו, ציפור קטנה לחשה, שהדיבור ביניכם חזר, ואפילו הזמנת אותה לראות את המחזמר עם דגן בקאמרי, אבל בתנאי שהיא תשב באחת השורות האחרונות ולא תעיר באמצע ההצגה או אחריה. האם נכון? הבטיחה וקיימה?
"אמרתי עוד קודם, המוטו שלי בחיים הוא שההצגה חייבת להימשך. מה שהיה - היה. אני מסתכל רק קדימה. לא אחורה".
תפתיע אותנו במשהו אישי שלא יודעים עליך.
"הייתי חבר קבוצת בית"ר נס ציונה בטניס שולחן. ובתחילת שנות ה-60 זכינו באליפות ישראל לנוער בפינג פונג".
מדוע ביקשת לפרוש בגיל 70?
"הרגשתי שזה הרגע הנכון לפרוש מהתפקיד, לא מעולם התרבות. אני ממשיך לעבוד, רק לאחרונה מוניתי ליו"ר טקסים ואירועים של המכביה ה-20, ואמשיך להיות צרכן תרבות, כפי שאני מיום שאני זוכר את עצמי. אני מכור לתרבות הישראלית שתלווה אותי כל חיי עד מותי. זה כולל תיאטרון, מחול, מוזיקה ואמנות. בנוסף למשפחתי, האמנות היא סם החיים שלי".
לפנייה לכתב/ת 
