קריסה או תיקון? הצורך של אקוודור לבצע חישוב מסלול מחדש
למרות שכמעט כל משטרי השמאל בדרום אמריקה נפלו בשל שחיתות, גירעונות ואיבוד אידיאולוגיות, תושבי אקוודור ממשיכים להאמין בשלטון הקיים. האם הנשיא הנבחר יקצץ בתקציבי הרווחה כדי לשקם את הכלכלה, או ימשיך להוציא כספים ולהוביל לקטסטרופה כלכלית? מדינה בדרך להתרסקות
בשבוע שעבר נערך הסיבוב השני לבחירות לנשיאות באקוודור, לאחר שבסיבוב הראשון אף אחד מהמועמדים לא צבר מספיק קולות. בכל מערכת הבחירות הנוכחית נשאלת השאלה מי יבחר? הבנקאי גיארמו לאסו, איש הימין הכלכלי המעוניין לערוך רפורמות או מועמד השמאל לנין מורנו, ממשיך דרכו של הנשיא היוצא. במילים אחרות, אפשר לנסח את השאלה, האם אקוודור תהיה עוד אבן דומינו בנפילת השמאל בארצות אמריקה הלטינית?
כתבות נוספות מאת טל רשף
הזוכה בסיבוב השני היה מורנו, ולפיכך השמאל ימשיך להנהיג את המדינה בשנים הקרובות. מאידך, האופוזיציה טוענת לזיופים ואכן ישנם סימנים לכך, אך נכון לרגע לא נראה סבירות שהתוצאות ישתנו. השמאל באקוודור נשאר בשלטון וזאת בניגוד למגמה הכללית באזור.
מאז שנות ה-50' קובה נשלטה בידי משטרו הקומוניסטי של פידל קסטרו, ומרבית המדינות סביבה נשלטו בידי חונטות של גנרלים שמדי פעם פינו את מקומן לטובת ממשלות נבחרות, - הכל כדי לשוב במהרה כאשר קשיים היו מופיעים.
לקראת שנות ה-2000 החלה ההתייצבות של הדמוקרטיה, ובכל מקום העם הצביע בהמוניו למען אנשי השמאל שהיו האופוזיציה הפעילה בימי הדיקטטורות: בני הזוג קירשנר בארגנטינה, הוגו צ'אבס בונצואלה, דילמה רוסף בברזיל, איבו מורלס בבוליביה, רפאל קוראה באקוודור ודניאל אורטגה בניקרגואה.
בשיאו של השמאל הלטיני אפילו קמה ברית בין-מדינית בשם אלבה, שאיחדה מספר מדינות על מנת ליצור שיתוף פעולה כלכלי ואולי גם פוליטי בין שלטוני השמאל ביבשת. מעין ברית ורשה מודרנית שתהווה משקל נגד להשפעה המכעיסה של ארצות הברית.
האם היו אלה משטרים דומים או תנועה כללית אחידה? כלל וכלל לא. במהלך אותה תקופה היו מנהיגי שמאל אידיאליסטים אדוקים, שהאמינו בכל ליבם כי הדרך שלהם היא להיטיב עם העם, והיו אחרים שבמקרה הטוב ניתן לכנות אותם פופוליסטים, היו משטרים יעילים והיו אחרים שכשלו כמעט בכל דבר שעשו. אך למרות שונותם, לכל אותם שלטונות היו מכנים משותפים רבים.
ראשית, כולם התנגדו להשפעתה העצומה של ארה"ב ביבשת, והקריאה שלא לתת לבעלי ההון ולממשל היאנקים לנהל אותם הייתה לקריאת קרב ולסיסמת בחירות במדינות השונות, בדרך כלל זה הלך יד ביד עם התנגדות למדיניותה של ישראל, שנתפשת כגרורה מזרח תיכונית של היאנקים.
הם חיפשו אלטרנטיבות של סחר והשקעות מחוץ לוושינגטון בדמותן של סין, רוסיה ואפילו אירן, וכולם פעלו על מנת לשפר את מצב השכבות הנמוכות ולפיכך הגדילו את התקציבים המופנים לכך. בהמשך הדרך הופיעה השחיתות, שיפוץ נתונים לקראת בחירות, הצבת ידידים וקרובי משפחה בתפקידי מפתח, וחלוקת משרות מיותרות למען שיתופי פעולה פוליטים. בנוסף, כולם מצאו את עצמם בסופו של יום בחוסר תקציב - וזה אולי מה שהביא, יותר מכל, לנפילת השמאל של השנים האחרונות.
בארגנטינה, הנשיאה היוצאת, כריסטינה קירשנר, השאירה חוב חיצוני אדיר בהיקפו, בברזיל, הכלכלה הידרדרה תחת שלטונה של רוסף ממצב של הבטחה גדולה לחובות והצטמקות המשק. בקובה נערך כינוס נכסים לאידיאולוגיה תוך הזמנת משקיעים אמריקאיים, ומעל כולם ונצואלה מגיעה להתמוטטות כלכלית מוחלטת, שבה מדפי החנויות ריקים ובבתי החולים חסר ציוד בסיסי על מנת לטפל במאושפזים.
זה סיפור מעניין שמתחיל בהבטחה גדולה לשפר את מצב השכבות העניות שנופלת על אזניים קשובות לאחר התקופה המדכדכת של שלטון הגנרלים, ממשיך עם מנהיגים שמבטיחים לפרוע את השטר, ומסתיים בקול ענות חלושה. הכוונות היו טובות והציפיות גבוהות, אבל לא היה מספיק תקציב לקיים את הכל.
בשעתו, בברזיל, ונצואלה ואקוודור המשטר הצליח לקיים הבטחות בגלל ההכנסות הגבוהות מנפט וסחורות בסיסיות אחרות בשוקי העולם - ושם התגלתה הגדולה של מנהיגי שמאל שעשו שימוש נכון בהכנסות על מנת לשפר שירותים ותשתיות בשכונות העוני. אבל כאשר מחירי הסחורות החלו לרדת, והנפט צלל, אותם משטרים נותרו עם מרכזים קהילתיים, בתי ספר, בתי חולים ומרכזי הסעדה לעניים - אך בלי כסף כדי לתחזק אותם.
הבטחות גדולות בלי כסף
אפשר לשפץ את נתוני הכלכלה כדי ליצור אופטימיות, במיוחד לקראת בחירות, להגדיל את הגרעון הגדל גם ככה ולחלק מתנות לאביונים, לשלוח את כוחות הבטחון באנשי האופוזיציה ובעיתונות או פשוט להאשים את ארה"ב - זה תמיד עובד. אבל לאחר כל אלה מגיע רגע האמת, שבו הגרעון כבר לא יכול לגדול יותר והעם לא מספיק טיפש על מנת לקנות שוב ושוב את אותם סיפורים - ואז המשטר נופל.
הנשיא החדש של אקוודור, לנין מורנו, אשר על פי שמו הפרטי ניתן להבין כי גדל במשפחה שמאלנית, יצטרך להתמודד עם הבטחות נרחבות לשפר את מצב השכבות החלשות. זה תהליך שהחל, כאמור, כבר מהנשיא היוצא, אך כעת מורנו נדרש להמשיך בו עם גרעון גדול לסין - המלווה האולטימטיבית למדינות מתקשות תוך ירידה בהכנסות המדינה הצמצום בייצוא הנפט.
מורנו מצוי בדילמה קשה מאוד: אם יקצץ בתקציבי הרווחה, הוא יקומם עליו את אלה שהעלו אותו לשלטון, אך אם ימשיך להוציא כספים, הוא עלול, כמו מדינות קודמות, להוביל לקסטרופה כלכלית.
נכון, הוא יכול למשכן נכסי מדינה, וסין תשמח למחוק חובות למען טובין שכאלה, כפי שכבר עשתה במקומות אחרים בעולם, הרי היא בונה את מעמדה כמנהיגה עולמית. אבל זאת תהיה זריקת עידוד זמנית, ומה יקרה בשנה שלאחר מכן? סביר להניח שהבחירות הבאות יפילו את קוביית הדומינו בשמאל הלטינו.
ההחלטות נשארו בצד השני
בניגוד לתוצאות במדינה, מנהלים רבים בחברות ישראליות החזיקו אצבעות למען בחירתו של לאסו מועמד הימין. מאז עלה לשלטון הנשיא היוצא קוראה, איש השמאל, נפסק הרכש הבטחוני של מדינתו מישראל. הטענה הרשמית שהמדינה השלימה את רכישותיה, יש לה מספיק טילי פיתון ומטוסי כפיר ואין לה צורך בהזמנות נוספות.
אבל כנראה שגם העוינות כפי ישראל, שבאה לידי ביטוי במסדרונות האו"ם, תרמה לכך. נכון ליום, ההחלטות בנושאי רכש בטחוני נשארו בידי אנשים שאינם מזוהים עם הצד של ישראל, ומעבר לכך, בתקציב הנוכחי והמצב הכלכלי הקשה, לא סביר כי נשיא אקוודוריאני כלשהו יוכל לחשוב על הרחבת הוצאות בתחום כלשהו.
הכותב, יועץ עסקי ובין תרבותי לשוקי אמריקה הלטינית ומזרח אסיה, מאמן מנהלים ומעביר סדנאות לפעילות בשווקים מתעוררים בחברות ישראליות.
לפנייה לכתב/ת 
