הכוח הנשי

בשיתוף קרן קימת לישראל

נשים קרייריסטיות הן כבר מזמן לא עניין גדול. בנות המין היפה כבשו לאורך העשורים האחרונים פסגות מקצועיות מגוונות וניתן לראותן כיום גם בתפקידי ניהול בכירים. ובכל זאת, גם כיום נותרו פה ושם איים של "מקצועות גבריים", שהכניסה הנשית אליהן נחשבת לחריגה מנורמות ארוכות שנים. נורית היבשר, תמי צמח ואורלי כהן הן שלוש נשים שכבשו שלושה מעוזים גבריים כאלה ומספקות הוכחה שסטיגמות מגדריות באמת צריכות להיות נחלת העבר.

היבשר היא יערנית בקרן הקיימת לישראל. תפקידה הנוכחי הוא מנהלת גוש יערות בן־שמן ופארק איילון, מה שאומר שהיא אחראית על אזור מיוער בשטח של 50 אלף דונם. בקק"ל היא נמצאת מזה שש שנים, שבמהלכן עשתה היסטוריה: האישה הראשונה בארגון שמונתה לתפקיד יערנית.

נורית היבשר - עשתה היסטוריה(צילום: אבי חיון)

איך היא התגלגלה לתפקיד? היבנר סיימה תואר ראשון באגרונומיה בפקולטה לחקלאות ברחובות, המשיכה לתואר שני באקולוגיה של יער, "ותוך כדי קורס גידול והכרה של עצי יער גיליתי שזהו ייעודי בחיים", היא אומרת.

מה כולל התפקיד? "לנהל את כל העבודות המתבצעות ביער: דילולי צמחיה, גיזומי עצים, פיתוח ותחזוקת חניונים, קליטת קהל מטיילים ביער, ניהול אירועים שיש ביער, פיקוח על רעיית צאן ובקר ביער, פיקוח על עבודות תשתיות שעוברות ביער, מניעת שריפות בעונה החמה ועוד".

למה לדעתך אין עוד נשים בתפקיד הזה?

"כי גם בעולם וגם בארץ ניהול יער הוא תחום שנחשב לגברי. התפקיד דורש שעות מרובות, עבודה בתנאי שטח ובתנאי חום או קור. בעבר היערנות כללה גם עבודה פיזית של חטיבת עצים, אך כיום יש צוותים שעוסקים בזה והיערן צריך לדעת לנהל אותם. זה אומנם לא דורש ידע מעשי בחטיבת עצים או חוזק גופני גבוה במיוחד, אבל כן צריך לבוא עם ניסיון מעשי בדברים כמו גיזום. צריך כמובן להבין את העקרונות ולדעת מה לדרוש מהאנשים. להסתכל על עץ ולומר איזה ענף כדאי להשאיר ואיזה ענף צריך לגזום ובאיזה זווית על מנת שהעץ יגדל בצורה בריאה. אני לא רואה שום סיבה שנשים לא יוכלו לעשות את זה".

היא בת 36 ומתגוררת בכפר־סבא. "אני מאמינה שעל מנת לאהוב את השטחים הפתוחים צריך דווקא לבוא מהעיר הסואנת", היא אומרת. יום ממוצע שלה מתחיל בסיור שטח, בדיקת עבודות דילול וגיזום ביערות, פגישות עם מתכננים מגופים שונים שרוצים להעביר תשתיות ביער, תכנון קדימה לחלקות יער שלא טופלו עד כה ואז חזרה קצרה למשרד עם המחשב לצורך עדכון הנתונים.

נורית היבשר(צילום: אבי חיון)

"מה שמיוחד בעבודה הזאת הוא שכל יום אתה רואה דברים חדשים, בעלי חיים שפתאום מתגלים מולך או פרח יפה ומיוחד. זה פשוט מדהים", היא מתארת. ומה אומרת המשפחה שלה? "הם מאוד תומכים בי כי הם מכירים את אהבתי לשטח ולעבודות לא שגרתיות. דווקא בעבודה הסתכלו עליי בהצחלה כמו על חייזרית, מה שדי שעשע אותי, אבל עם הזמן הם הבינו שאני מאוד מקצועית ויודעת על מה אני מדברת והתרגלו אליי די מהר. גם אני בעצמי למדתי עם הזמן איך לדבר עם אנשים כדי שיעשו את מה שאני מבקשת בלי שיקולי אגו, שמאפיינים לפעמים גברים", מסכמת היבנר.

גם תמי צמח – מדריכת צוותים העובדים על קווי רשת עיליים ברשת הארצית של חברת החשמל – היא אישה בעולם של גברים. במסגרת עבודתה מדריכה צמח את הצוותים המוטסים על מסוקי חברת החשמל, המטפלים בקווי הרשת העיליים. מעבר לשעות במסוק, היא הוסמכה כמנהלת מקצועית לטיפוס תרנים ומדריכה את עובדי הגובה כיצד מטפסים על תרני חשמל בגובה של 15־20 מטר.

"יתרה מכך", היא מציינת, "פעם בכמה שנים מתקיים בחברה קורס רמפה ייחודי, שבו העובד יושב על משטח רמפה המחובר למגלשיים של המסוק ויחד עם המסוק הוא עושה תיקונים על הקו עצמו, כמו החלפת כדורים. במסגרת ההדרכה אני טסה ועובדת על הרמפה".

נשמע קצת אקסטרימי, איך הגעת לתפקיד הלא שגרתי?

"בתחילת דרכי בחברה הייתי אשת מינהלה במשרד, אבל תמיד השתוקקתי לעבור לפן המקצועי יותר. לאחר שסיימתי תואר כהנדסאית תוכנה, שאותו עשיתי במקביל לעבודה, איפשרו לי לעשות את המעבר ובחרתי במדור שבו אני עובדת כיום. בהתחלה זה לא היה כזה פשוט כי כל הצוות מלבדי הורכב מגברים, אבל עם השנים הם קלטו שאני מקצועית מאוד והפכתי להיות חלק אינטגרלי לגמרי מהקבוצה".

היא בת 49, נשואה עם שתי בנות גדולות, וגרה בזכרון־יעקב. נוסף על תעודת הנדסאית התוכנה היא בעלת תואר ראשון רב־תחומי מאוניברסיטת חיפה ובימים אלה היא נמצאת בשנה השנייה ללימודי הנדסת חשמל באוניברסיטת אריאל. "הבנות מאוד גאות בי על הבחירה המקצועית. בתי הגדולה, שלומדת בטכניון, תמיד מספרת על זה לכולם. הבעל בהתחלה קצת חשש כי זאת לא עבודה שגרתית, אבל הוא למד לקבל את הבחירה שלי והיום הוא מאוד גאה בי", היא מסכמת.

תמי צמח

גם ה"ליהוק" של אורלי כהן הוא לא רגיל. כהן, חרדית בת 43, היא נהגת אוטובוס בחברת מטרופולין. מזה ארבע שנים היא נוהגת בקו 370 מבאר־שבע לתל־אביב ובקו 44 מבאר־שבע לקדש ברנע, על גבול מצרים. מדובר במשמרות של 8־9 שעות ביממה.

כהן מתגוררת במועצת מרחבים. היא נשואה ואם לארבעה ילדים. בעבר הייתה אחות מוסמכת במחלקה הכירורגית בבית־החולים סורוקה. "לאחר 11 שנים כאחות בבית־חולים, עבודה שכללה גם תורניות בחגים ושבתות, מה שלא תאם לסגנון חיי החרדי, החלטתי לעשות שינוי – בעיקר כדי לבלות יותר זמן עם המשפחה", היא מספרת. בעידוד בעלה היא נרשמה לקורס נהגי אוטובוס שיזמה המועצה כחלק מהיערכותה לשעת חירום (הכשרת נהגי אוטובוס תורנים לשעת חירום), ואז מצאה עבודה.

"נהגות אוטובוס זה לא דבר חדש בנוף, אבל הנוסעים בהחלט התלהבו לראות על ההגה אישה חרדית עם כיסוי ראש", היא מספרת. "עד היום אני מקבלת קומפלימנטים ויש נוסעים גברים רבים שרואים אותי ואומרים שהם מוכנים לנסוע רק איתי".

איך הגיבה הקהילה החרדית שבה את גרה?

בהתחלה אולי הייתה הרמת גבה קלה, אבל אחרי שהם התרגלו לרעיון קיבלתי גם מהם תמיכה על הבחירה שלי".

אורלי כהן (צילום: מרב רביץ מושל)

הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"

בשיתוף קרן קימת לישראל