כל העולם בכף ידנו
שיחות השלום עם הפלסטינים והירדנים שהביאו עימן גל של השקעות בינלאומיות, כניסתו של האינטרנט ששינה את העולם - אך גם קבר חלק מתעשיית הטקסטיל המקומית, האקזיט הראשון ("מיראביליס", זוכרים?) וגם התרסקות הבועה. קבלו את שנות ה-90 העליזות (עם גלישה קלה למילניום הנוכחי)
בשיתוף שטראוס
שנות התשעים הביאו עימן ניחוח של שלום. את הדרך להסכמי אוסלו סללה ועידת מדריד ב-,1991 שבה השתתפו ראש הממשלה יצחק שמיר וסגן שר החוץ שלו, בנימין נתניהו. זו הייתה הפעם הראשונה שבה נפגשו בפומבי בכירים ישראלים עם פלסטינים, בחלקם אנשי אש"ף, ודנו איתם באפשרות של שלום בין העמים. ממשלת רבין והסכמי אוסלו כבר הפכו את הגישושים לתקווה של ממש.
כהכנה להסכמי אוסלו מינה רה"מ יצחק רבין ב-1993 את יוסי ורדי, אז איש עסקים שישב בחבר המנהלים של חברות ישראליות גדולות כמו עלית ובזק, להיות יועץ לשיתוף פעולה כלכלי עם מדינות ערב. הפגישה הראשונה התקיימה עם כלכלנים ירדנים בבלגיה.
"חששתי לשבת בחדר בבית מלון בלגי עם שני ירדנים, אני מודה. זה היה שנה לפני הסכם השלום עם ירדן. ביקשתי שיבוא שומר ראש ויעמוד מחוץ לדלת. אמרתי לו, אם אתה שומע רעשים, כנס מיד", הוא אומר וצוחק. "בהתחלה, באופן טבעי, כולנו היינו מאוד רשמיים ושמרנו את הקלפים קרוב לחזה, אבל הם היו אנשים חכמים ומרתקים. אחד מהם היה נגיד הבנק הירדני. אחרי שעתיים של שיחה כבר הרגשנו נהדר ביחד, וגם זה טבעי. השיחה קלחה ורעיונות מצוינים לשיתוף פעולה כלכלי נזרקו לאוויר. כשיצאנו מהחדר מצאתי שם את שומר הראש עדיין עומד דום ליד הדלת. התביישתי שבכלל הבאתי אותו. זה ממש שינה לי את הפרספקטיבה".
"תחושה שהכל אפשרי"
הסכמי אוסלו הביאו גם להתפוררות החרם הערבי שהעיק על התעשיינים הישראלים מאז שנות ה-.70 חברת "דנונה", ש-20 שנה קודם פירקה את השותפות הטרייה שלה עם "שטראוס", חזרה לישראל. "הם באו להיפגש איתנו בבית של סבא וסבתא שלי בנהריה, שהיום אנו קוראים לו בית ההנצחה", מספרת עפרה שטראוס. "ההומור והחום של אבא ודודה שלי, רעיה, המיסו מיד את הקרח, וכאילו 20 שנים של נתק נעלמו להן. החוזים נחתמו ודנונה היו שוב חלק מהמשפחה. בארץ בכלל הייתה תחושה שהכל אפשרי. חברות בינלאומיות רצו להגיע ולהשקיע כאן. הן ראו בישראל תשתית תעשייתית שתוכל לשווק למזרח התיכון כולו. אנחנו בשטראוס אפילו התחלנו לתכנן מפעל שיוכל להפיץ תוצרת ללבנון ולסוריה".
במקביל לרדיפת השלום ולפתיחת הגבולות קרה עוד משהו בעולם וגם בישראל - האינטרנט. "מי שהכניס אותי לאינטרנט היה הבן שלי, אריק", מספר ורדי. "זו התחילה כתעשייה של בקושי מאות אנשים, כאלה שאינטרנט היה התחביב והתשוקה שלהם. אני זוכר שביקרתי את החבר'ה של 'צ'ק פוינט' והחברה כולה ישבה בחדר אחד פצפון בשכונת הבורסה ברמתגן, והם היו ממש ילדים".
לדבריו, "בכל פעם שנסעתי לחו"ל שלח אותי אריק עם רשימה קניות של ספרים בנושא אינטרנט. עד שיום אחד הוא קרא לי לבוא לראות את ההמצאה שלו ושל חבריו - ה-.ICQ הבטתי במסך והתיישבתי בבת אחת על הספה שלהם. הבנתי שהאינטרנט הוא נקודת ציון בתולדות האנושות, ממש כמו המצאת הדפוס. חיבור כזה של כל הגלובוס מעולם לא היה", הוא משחזר.
החיבור של קצוות הגלובוס הביא טוב לעולם, אך גם החיש את תהליך הגלובליזציה שבין היתר מוטט את תעשיית הטקסטיל הישראלית. במהלך שנות ה-90 נסגרו מפעלים רבים, קטנים כגדולים, ומפעלים אחרים העבירו את הייצור לחו"ל והשאירו בארץ רק את המנהלה. דב לאוטמן העביר מחצית ממפעלי "דלתא תעשיות גליל" לירדן, אך טען שהמהלך היה הכרחי כדי לשמור על חלק ממקומות העבודה בישראל, שאילולא המעבר היו נעלמים גם הם. כך או כך, מאז ועד היום האינטרנט מאפשר לשבת במדינה מפותחת ולנהל בשלט רחוק מפעל במדינה מתפתחת שבה המשכורות נמוכות ואחזקת המפעל זולה יותר.
הולדת הסטארט-אפ ניישן
ביולי 1997 כבר היו ל-ICQ מיליון משתמשים. חודשיים אחר כך כבר שני מיליונים, ואז הגיע הסטארט-אפ הצעיר למצב שבכל חודש הצטרפו שלושה מיליון משתמשים חדשים. "זה היה מדהים. וגם לא היינו צריכים לשווק את זה. זה השתווק לבד", נזכר ורדי. הגרפים התלולים עזרו לו לחבר בין ארבעת הצעירים, שקראו לעצמם "מיראביליס", לבין חברת AOL האמריקאית, וכך נולד האקזיט הישראלי הגדול הראשון.
ב-1998 קנתה AOL את "מיראביליס" תמורת 407 מיליון דולר, והתקשורת בארץ ליבתה היטב את התחושה "שאנשים יכולים לפתוח חברת היי-טק ומיד להתחיל לגרוף את השלל מהרצפה", נאנח ורדי. כיום נהוג להתייחס לאקזיט הזה כאל הנקודה שבה התחיל שיגעון הסטארטאפים הישראלי, שטרם הסתיים. השלטון אוהב למכור את ישראל לעולם כ"סטארט-אפ ניישן", וחלום האקזיט נשען היטב על חלומם של צעירים רבים לעבוד קשה כמה שנים, למכור את החברה ולהתחיל לחיות חיים של פנסיונר עשיר כבר בגיל .30 במציאות, תעשיית ההיי-טק הישראלית ניפקה עד היום מספר קטן של סטארטאפים שהצליחו להימכר בסכום גבוה, ורובם המוחץ מסתיימים בכישלון.
"ב-1999 זו כבר לא הייתה תעשייה של אנשים שזו תשוקתם", טוען ורדי. "תוך שנתיים-שלוש הגיעו בנקאים, קרנות הון סיכון והמון חברות בינלאומיות עם המון כסף, וכולם שמחו וששו מהמספרים", גם הממשיים, אך גם המדומיינים. בעולם כולו, וגם פה, הושקעו סכומים אסטרונומיים בחברות שקמו חדשות לבקרים, עד שיום אחד, בתחילת שנת ,2000 הבועה התפוצצה.
"הרציתי בכנס בארה"ב", מספר ורדי, "ואיך שאני מסיים לדבר אני רואה את כולם בקהל רצים למסכי המחשבים הרבים שהיו באולם. על המסכים כיכבו גרפים עם האף למטה. רוח נכאים קשה ירדה על הכנס, ולי לקח זמן לעכל את המצב. בחודשים הבאים יותר ויותר חברות שהשקעתי בהן נותרו בלי כסף, ועם כל חברה שסגרתי זכיתי לכותרות עוקצניות בעיתונים. זה הרגיש כמו מכה בבטן, אבל הבנתי בסוף שאי-אפשר לקבל רק את הדבש כשמצליחים. זה בא עם העוקץ".
על דבש ישראלי, עסקים בינלאומיים ומזון מן העתיד - בפרק הבא.
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף שטראוס
לפנייה לכתב/ת 
