הירושה הכבדה
העובדה שסוגיית הדיור נעלמה ממערכת הבחירות וממצעי המפלגות, אין משמעה שהממשלה הבאה לא תיאלץ לטפל בבעיה לאומית זו. להיפך. הפרשן הכלכלי סבר פלוצקר בטור אורח
השורות הללו נכתבות לפני הבחירות. ובכל זאת, כבר עתה ברור מה ההפתעה הכלכלית הגדולה של הבחירות: היעדר מלא של סוגיית הדיור מהשיח והתעמולה שקדמו להן.
היעדר זה מפתיע משום שזהו התחום בו נכשלו ממשלות הליכוד בראשות נתניהו כישלון מוחלט. בעשר שנות כהונתן עלה מדד מחירי הדיור ב־120 אחוז ובמונחים ריאליים – בניכוי אינפלציה – בכ־90 אחוז. בתשע מעשר השנים הדירות התייקרו בקצב מואץ, ובשנים אחדות בקצב קטלני.
אשתקד, ב־2018, השוק נרגע במקצת, והדירות פחות או יותר שמרו על מחיריהן הגבוהים. שר האוצר כחלון השקיע ב"הישג" זה מיליארדים רבים של שקלים מתקציב המדינה (שטרם באו לידי ביטוי מלא בגרעונות), ערך פסטיבלים של הגרלות, חילק סובסידיות ענק בלי קריטריונים סוציאליים וחתם על הסכמים עם רשויות מקומיות שהיו, לפחות בחלקם, על הנייר בלבד.
למרות מאמץ האדירים, מחירי הדירות לא ירדו. דירות לא הוזלו, מלבד תיקון של אחוז אחד. סביר מאוד שההתייקרויות היו נבלמות מעצמן; מחזור העסקים בענף נדל״ן נמשך פחות או יותר עשר שנים. מ־1987 עד 1997 זינקו מחירי הדירות ריאלית בלמעלה מחמישים אחוז, מ־1997 עד 2007 הדירות הוזלו בעשרים אחוז, ומ־2007 עד 2017 התייקרו ריאלית בכ־55 אחוז. ניתן היה לכן לצפות בסבירות גבוהה למיצוי קרוב של גל הביקושים. ההתערבויות של הממשלה בכלל ושל האוצר בפרט לא זרזו את הרגיעה ואפשר שהזיקו למגמה הטבעית.
גרוע מכך: הקבלנים הגיבו על הכניסה של המדינה לענף, על תרגילי המיסוי המוזרים ועל תוכנית מחיר למשתכן בצמצום עמוק של התחלות הבנייה. אלו ירדו בסוף 2018 לרמה מלפני שבע-שמונה שנים, למרות גידול האוכלוסייה מאז. הפער בין הרצוי בשוק הנדל"ן למגורים לבין המצוי בו העמיק – ומזמין התייקרויות בעתיד.
איך אם כן קרה שנושא הדיור לא כיכב בתעמולת הבחירות של מפלגות האופוזיציה? התשובה לא מסובכת: מי שאין לו דירה סובל מההתייקרויות, אך מי שיש לו דירה נהנה מהן. שווי הדירה שלו, בדרך כלל הנכס העיקרי של המשפחה, עולה, והוא מרגיש יותר עשיר. אפקט העושר (עושר מדומה לפחות בחלקו, שכן, כאמור, שוק הדיור נתון לתנודתיות ומחזוריות) גורם לבעלי הדירות להוציא יותר כסף על צריכה שוטפת, לחסוך פחות ולחפש דירות נוספות לקנייה להשקעה. הם לא מתייחסים ליוקר הדיור כאל נטל, ומכאן שתיקת המפלגות בנושא.
למרות הדמיון בכמה היבטים מוקדמים כמו ניפוח מחירים ושכר דירה, משבר בסדרי גודל של המשבר הפיננסי האמריקאי ב־2008 לא צפוי אצלנו. משקי הבית הישראלים אומנם נטלו משכנתאות בהיקף משמעותי, אבל גם נהנו מעלייה בהכנסה שוטפת נטו, כך שהיחס בין החזר משכנתה להכנסה פנויה לא הורע במידה ניכרת.
אבל חשוב לזכור: בסטטיסטיקה מדובר בממוצעים. ברמות שכר והכנסה נמוכות הבעלות על דירות נדירה יותר, השכירות נפוצה יותר – ושיעור ההוצאה החודשית לשכר דירה בהחלט עלה עד כדי הכבדה של ממש על רמת החיים, הנמוכה בשכבות אלו בלאו הכי. אלא שקולן לא נשמע בבחירות. לא בסוגיית הדיור ולא בסוגיות כלכליות־חברתיות אחרות.
הדיור כבעיה לאומית עובר אפוא בירושה לממשלה הבאה, שהרכבה לא ידוע בשעת הכתיבה של שורות אלו. כן ידוע שהירושה כבדה.
לפנייה לכתב/ת 
