רואים רחוק
מעט בכל העולם כבר הבינו שהדרך היחידה לשרוד את הצמיחה הדמוגרפית הצפויה היא תכנון לטווח ארוך. גם ישראל 2019 - על סף הרכבת ממשלה חדשה - נמצאת בדיוק בנקודה שבה היא חייבת לאמץ תוכנית מפורטת שתוביל אותה למקום שהיא רוצה להיות בו בעוד 30 שנה. "כל דרך אחרת", מזהיר פרופ' שלמה חסון, ראש מרכז שאשא למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטה העברית, "היא מרשם בדוק לאסון"
בשיתוף "ישראל 2048 - עתיד משותף"
עד לפני כעשור הייתה אירלנד אי של אושר ועושר. המדינה, שבה חיו כארבעה וחצי מיליון תושבים הייתה מוקד משיכה להשקעות. יזמים ותאגידים בינלאומיים דוגמת מייקרוסופט, פייזר ו-HP הקימו בבירתה, דבלין, את משרדיהן, מפעליהן ומרכזי הפיתוח שלהן, והכלכלה האירית הייתה בשיאה. אבל ב-2008 הכל התרסק. המשבר הכלכלי העולמי, שפגע ברבות מהחברות, הגיע גם לאירלנד ובשל העובדה ש-40% מאוכלוסיית המדינה חיה באזור דבלין, הפגיעה הייתה קשה ביותר. זה היה הרגע שבו הבינו בממשלת אירלנד שמדיניות "כיבוי השריפות", שהייתה נהוגה במדינה עד אז, לא תספיק יותר אם בכוונתם לשמור על מעמדה של אירלנד כאחת המדינות המפותחות בעולם.
זה היה הבסיס ללידתה של תוכנית "אירלנד 2040", יוזמה ממשלתית שכללה מחקר עומק שעסק בכל תחומי החיים: דיור, תשתיות, תעשייה, חינוך, בריאות ועוד. בשנה שעברה הכריז ראש ממשלת אירלנד על התוכנית שמפרטת יעדים ברורים, דרכי ביצוע, לוח זמנים מדויק, מקורות מימון, ירידה עד לפרטים הקטנים ביותר, וחיזוק משמעותי של האזורים המרוחקים כפתרון לאומי.
ישראל 2019 נמצאת היום בשיאה, ממש בדומה לאירלנד טרום המשבר. התוצר לנפש זינק, שיעור האבטלה נמוך, והמדינה מוכרת כאומת סטארט-אפ עם עסקאות אקזיט רבות. אבל, בדומה לאירלנד שבה התרכזה עיקר האוכלוסייה סביב דבלין, גם בישראל רוב האוכלוסייה חיה במרכז הארץ וההבדלים בינה לבין יישובי הפריפריה הם עצומים. פערים גדולים בשכר, באחוזי זכאות לבגרות ובעוד מדדים רבים אחרים מצביעים על כך שהשפע שהמדינה הגיעה אליו אינו מתחלק בין כל אזרחיה.
בימים אלה מכין מנהל התכנון בהובלתה של דלית זילבר, תכנית אסטרטגית לישראל 2040 . במחקר מעמיק שבוצע על ידי מיזם "ישראל 2048- עתיד משותף", נמצא כי קיימת חשיבות לתוכנית לאומית כוללת לכלל תחומי החיים, שתכליתה הקמת מרכזים חדשים בנגב ובגליל.
מובילי המיזם: "אנחנו מקוים שהעבודה שאנחנו, כגופי חברה אזרחית מרכזים, תבוא לידי ביטוי בתכנית האסטרטגית הלאומית ותבטיח שישראל בשנת 2048 תהיה מדינה מתקדמת בעלת 3 מרכזי חיים עצמאיים משגשגים, כפי שנעשה בהצלחה במדינות שונות באירופה." מהמחקר עולה שב-2048, שנת ה-100 למדינה, תמנה אוכלוסיית ישראל 17 מיליון תושבים, ש-13 מיליון מתוכם יגורו באזור תל-אביב – ירושלים. המשמעות מפחידה: צפיפות עצומה, פקקי ענק בדרכים, תחרות על כל מקום עבודה וסכנה להתרסקות כלכלית.
זו הסיבה שאנשי מיזם "ישראל 2048 – עתיד משותף" , אותו מקדמים קבוצה עצומה של ארגונים אזרחיים - מובילים מהלך לאומי לבניית תוכנית לאומית ארוכת טווח עבור מדינת ישראל. בתוכנית יוגדרו הנגב והגליל כמנועי הצמיחה העתידיים, המרכזים החדשים של ישראל ובדיוק כמו באירלנד – בצורה מדויקת שתרד לפרטי פרטים – היא תהפוך אותם לשווים מכל הבחינות לאזור המרכז, כך שגם אוכלוסיית המדינה ב-2048 תהיה מפוזרת בצורה מאוזנת.
אירלנד היא רק אחד מתוך מודלים רבים בעולם שניתן ללמוד מהם. כך למשל בג'מייקה, ב-2005, יזם שר המימון והתכנון את תוכנית "ג'מייקה 2030", שב-2009 הוכנסה רשמית לתקציב הממשלתי. התוכנית, שמתמקדת בהשקעה במשאב האנושי, בנויה מסדרת יעדי משנה ברורים לטווח תלת-שנתי, במטרה להגיע ב-2030 למדינה בעלת מערכת בריאות יעילה מאוד, ביטחון אישי ומדיני גבוה, תחושת קהילתיות ואחדות, ופריפריה מפותחת מאוד שמאפשרת לכל האזרחים נגישות שווה להזדמנויות השונות. המצב הנוכחי בישראל, של עיר אחת כה מרכזית וצפופה כתל אביב, הדאיג מאוד את ראשי הולנד אי שם בתחילת שנות האלפיים. אז היו ההולנדים מודאגים מהדומיננטיות הגבוהה של אמסטרדם, בכל תחומי החיים כמעט ומריכוז האוכלוסייה הרב בה.
כך נולדה בהולנד תוכנית "2040Randstad " שנועדה לשנות את החלוקה הדמוגרפית. במקום אמסטרדם כמטרופולין יחיד, השקיעה המדינה לאורך שנים בבניית ארבעה מטרופולינים – במרחק של כשעה נסיעה אלה מאלה – שמקושרים ביניהם במערכת תחבורה ציבורית יעילה ביותר ושלכל אחד מהם תחום התמחות ייחודי לו. אמסטרדם נותרה בירת הפיננסים, המסחר, התיירות, החינוך וכמובן שדה התעופה שבה, רוטרדם פותחה בתחום הנמל שבה, האג הפכה לבירה המשפטית של המדינה ואוטרכט למרכז המחקר, הפיתוח והאקדמיה.
התוכנית הצליחה לאין שיעור. בין השנים 2001-2016 נוצרה התפלגות מאוזנת בין ארבע הערים ואוטרכט, שאינה עיר בירה עם משרדי ממשלה ואין בה נמל או שדה תעופה, הפכה למובילה במדינה בקצב צמיחת האוכלוסייה, בזכות אוניברסיטת אוטרכט היוקרתית שפועלת בה ומושכת אליה את הצעירים האיכותיים ביותר, ובזכות תשתית התחבורה היעילה שמחברת אותה לשאר שלושת המטרופולינים. "תכנון אסטרטגי חשוב כיום בתחרות העולמית על צמיחה, חדשנות ופיתוח", מסביר פרופסור שלמה חסון, ראש מרכז שאשא למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטה העברית בירושלים.
"אם לא נעשה זאת נישאר מאחור, ומפחיד יותר – נאבד את היתרון האזורי שלנו. היום העולם כולו פנה לתכנון אסטרטגי: סין, שוודיה, נורווגיה, גרמניה, ארצות-הברית. אין דבר כזה כמו אצלנו למשל, תוכנית לדיור בלבד. חייבים תוכנית אסטרטגית מפורטת שנוגעת בכל התחומים וכל דרך אחרת היא מרשם בדוק לאסון". פרופסור חסון מונה שבעה דברים שתוכנית אסטרטגית כזו חייבת לכלול: חזון אינטגרטיבי – כזה שמחבר פיתוח כלכלי, תעסוקתי, דיורי ותשתיתי.
גיבוש ראייה/תפיסה אזורית, במיוחד בפריפריה, שיוצרת אשכולות אזוריים, עירוניים וכפריים. חובה לנצל את היכולות ואת הפוטנציאל שייחודיים לכל אזור ואזור בארץ, מבחינה אנושית, חברתית, סביבתית, וכך לתרום לצמיחתו ולצמצום פערים. חיבור מושלם בין פריפריה למרכז מבחינת תחבורה, תקשורת, וחדשנות וירטואלית. שילוב בתחומי החינוך והחברה בין הפריפריה למרכז.
בטווח הקצר התמקדות בקידום הקבוצות שנותרו מאחור – ערבים וחרדים. תפיסה חדשנית של שילוב רשויות מקומיות, סקטור פרטי וארגוני חברה אזרחיים – דוגמת "קבוצת ה-100" (שמורכבת מיוזמת התוכנית, תנועת "אור להתיישבות בנגב ובגליל", לצד 200 שותפים לחזון - ביניהם התאחדות הסטודנטים, התאחדות בוני הארץ, מועצת הנגב ורבים אחרים). "מחקרים בינלאומיים", מוסיף פרופסור חסון, "מראים שכיום התכנון הארצי בעולם, כבר חורג מגבולות המדינה עצמה, רואה גם מה קורה במדינות השכנות ומתאים את עצמו גם לנעשה שם. התכנון מתייחס לשינויים אקלימיים צפויים, לאיומים סביבתיים. ועכשיו, מבחינת ישראל, זה הזמן לעשות את הצעד הזה".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף "ישראל 2048 – עתיד משותף"
לפנייה לכתב/ת 
