חומות של תקווה
מרי דן-גור הייתה בת 46, כששכלה את בנה בכורה - ערן, בקרב ברצועת עזה. עשור לאחר מכן, כשהיא בת 56, ילדה בהליך פונדקאות את אור - בנם המשותף שלה ושל בן זוגה עמי ליבוביץ'. בראיון מיוחד היא משתפת בכאב מצד אחד ובהחלטה האמיצה לצאת לחיים חדשים
מדינת ישראל שלנו, משחר קיומה, רדופת אבל ושכול. לקראת יום הזיכרון 2019 פרסם משרד הביטחון מספר רשמי: 23,741 חללים נפלו במערכות ישראל. כל אחד ואחת מהם עולם ומלואו, שהשאיר חור ענק פעור בנשמות משפחתו ומקורביו. יש דרכים שונות לניסיון ההתמודדות עם השכול והאובדן, ואחת הדוגמאות לכך היא קבוצה של הורים שכולים, שהחליטו להביא ילד נוסף לעולם, לאחר שאיבדו את היקר להם במהלך השירות הצבאי.
סא"ל (מיל') עירית אורן-גונדרס, שהקימה את עמותת "אור למשפחות" המסייעת להורים שכולים, תומכת ומלווה את ההורים האלו לאורך התהליך. לשם כך הקימה את קרן "אור לחיים חדשים", שתגייס כספים שיאפשרו תרומת ביציות ופונדקאות להורים שכולים מבוגרים. עד היום נולדו כ-14 תינוקות להורים שכולים, שהעמותה מסייעת להם, כשיש לדעת שעלות תרומת ביצית מחו"ל עומדת על כ-6,000 דולר ועלות הליך הפונדקאות למעלה מ-300,000 שקל.
אחת הדוגמאות המרגשות לכך היא מרי דן־גור, שילדה את בנה - אור בגיל 56, לאחר שבנה ערן, נהרג בשבת - 1.3.2008, בקרב בעיירה ג'באליה ברצועת עזה מפגיעת טיל RPG. בן 20 היה במותו.
דן־גור, שנולד בירושלים כבנה הבכור, סיים בהצטיינות את לימודי התיכון שלו, התגייס לחטיבת גבעתי ושירת בגדוד שקד של החטיבה. דן־גור סיפרה שבלילה בו ערן נהרג, היא חלמה שדופקים בדלת, שהיא מציצה בעינית, רואה חיילים ולא פותחת. היא התעוררה, ראתה שהשעה 3:58, ומאותו רגע לא נרדמה, ידעה בתוכה שמשהו רע קרה. בשעה אחת בצהריים הגיעו שלושה קצינים לביתה, וסיפרו שערן נהרג בדיוק ב־3:58 לפנות בוקר. "מאותו רגע החיים התחלקו לשניים. לפני שערן נהרג ואחרי שנהרג. לא ידעתי איך אני ממשיכה מכאן, עם הידיעה שזהו, שלא אראה יותר את הילד שלי, שאין ערן יותר. ערן היה כל עולמי - הוא היה גם בן וגם חבר וגם בן זוג, מילא הרבה מקומות בחיים שלי. בשנתיים הראשונות הייתי אבודה. בשלב מאוחר יותר גם ביקשתי סליחה משני הבנים הנוספים שלי על שלא הייתי אמא כמו שצריך מאז האסון. אחרי האובדן של ערן, לא עניין אותי יותר כלום".
ההתלבטות וההחלטה ללדת בגיל מבוגר
שנתיים לאחר האסון, החליטה דן־גור שזהו, שהיא מנסה לחזור לחיים, ומנסה לשקם את עצמה. "חזרתי לעבודה כמדענית, ניהלתי 7 שנים את המעבדה של ההפרייה, ובנוסף לשני התארים שלי, עשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה, כדי לנסות למצוא מזור וכלים להתמודד עם השבר הנוראי הזה".
כשבנה נהרג, היתה דן־גור בת 46, גרושה, וגידלה לבד את שלושת בניה. שנה לאחר מותו הכירה באתר היכרויות את עמי ליבוביץ', גרוש בן 40, ששתי בנותיו הורחקו ממנו בהליך הגירושים. "כבר במפגש הראשון סיפרתי לו על ערן, והתגובה שלו הייתה רגישה ומכילה. אנחנו כבר עשר שנים זוג, ועמי הוא אהבה גדולה, חלק מחיי, גם מהשכול, שאיפשר לי לגלות מחדש עוצמות של קשר וזוגיות שלא חוויתי מעולם לפניו. עמי גם שותף מלא לגידולו של אור שלנו".
אור, בנם המשותף, נולד ב־1.7.18, בגיאורגיה, בתהליך של פונדקאות. "לאורך השנים השתעשענו במחשבה לעשות ילד משותף, אבל זה נשאר בגדר חלום. בסוף החלטנו ללכת על זה, לנסות להביא יחד את הילד שיביא את החיים בחזרה להוריו".
לתהליך ולתוצאה אחראית, כאמור, אורן־גונדרס, שסייעה לדן־גור במהלך כל התהליך, והוא לא היה פשוט. במהלך הבדיקות התגלה גידול סרטני ברחם של דן־גור, והיא נאלצה לעבור ניתוח כריתת רחם. אז גם הבינו, שאין להם די כסף להליך הפונדקאות. אלא שאורן־גונדרס לא ויתרה, והשיגה לזוג תורם: עמי מנור, הבעלים של מכון הפונדקאות 'מנור מדיקל', שביצע עבורם את כל התהליך ללא תשלום.
צריך הרבה אומץ להביא ילד לעולם בגיל 56. ואולי יש בזה גם קצת אגואיזם. לא?
"דווקא ממרומי גילי מצאתי יתרון בהורות בגיל מבוגר יחסית. ידעתי שיהיו כאלו שיחשבו שלהיות הורים לאחר גיל 50 זה מעשה אגואיסטי, אבל הבנתי, שזה מה שיחזיר אותי לחיים".
דן־גור וליבוביץ' קיבלו תרומת ביצית מאוקראינה, ועם הזרע של עמי נוצרו עוברים שהוטסו לפונדקאית בגיאורגיה. ניסיון ההפרייה הראשון נכשל, והשני היה ב־21 באוקטובר 2017, בדיוק ביום הולדתה של דן־גור. "ידענו שהסיכויים של עובר קפוא שמוטס מהארץ, באחוזים של הפריות מבחנה, הוא אפסי. אבל משהו בתוכי אמר לי, שהפעם זה יצליח, שיקרה נס. כשזה הצליח, הסתכלתי לשמיים ואמרתי בדמעות לערן: "תודה ערן. שלחת לי את מתנת יום ההולדת הכי יפה שיכולתי לקבל".
איך החיים של אמא "חדשה" בת 56?
"אור, שנקרא כך כי הוא הכניס אור לחיים שלנו וזה גם ‘אור למשפחות’ - ממלא את החלל ואת הראש, לא מאפשר לי לשקוע. אין דבר כזה לא לקום ולא ללכת לעבודה - כי מישהו זקוק לי. שואלים אותי אם לא קשה לי לקום בלילה, ואני עונה: ולפני כן – ישנתי? לפחות עכשיו יש לי סיבה טובה לקום. אני מרגישה צעירה, יש לי כוח, ואני יודעת שלקחו לי את ערן, את הילד הבכור שלי, אבל נתנו לי כלים להתמודד עם האובדן שלו בדרך הכי מיוחדת שיש. הדבר הקטן והמקסים הזה נותן לי בעיטה לחיים. מהרגע של ההחלטה היה לי ברור, שהילד שיגיע לא יהיה תחליף לערן, שיהיו לו אישיות משלו וחיים משלו. זה ילד שהגיע לבית, שמאוד חיכה לו, שמאוד רצה בו".