תרגיל לוח השנה: סוף השבוע שישנה את חייך

לא מעט ספרים נכתבו על-ידי אנשים, שהחליטו באומץ לשנות באמצעות המילים שינוי בחברה בה הם חיים, או בחייהם שלהם. הם לא חששו להשתלח במוסכמות או לחשוף את תהליך הגילוי של עצמם מחדש. חלק מכותבים אלו לקחו סיכון, המירו את האזור הבטוח שלהם, אזור הנוחות, במקום אחר, כשהם לוקחים בחשבון את המחירים המתבקשים מכך.

"ברור לי שאישה תשנה את צורתו של הרומן", הצהירה וירג'יניה וולף (1882 - 1941) בפרק הרביעי של ספרה "חדר משלך", שראה אור ב־1929, ונחשב בעיני רבים גם היום לאחד החיבורים הפמיניסטיים החשובים שנוצרו אי־פעם. באומץ היא מחווה בו את דעתה על מעמד האישה ועל מאפייניה של היצירה הנשית. ואיך, בסופו של דבר, אישה תשנה את צורת הרומן? לטענתה, באמצעות שני דברים: חדר עם מנעול והכנסה קבועה. נכון לאותה תקופה – נדרש אומץ לב רב, בעיקר מצידה של אישה, לדרוש דברים אלו.

אילוסטרציה(צילום: shutterstock)

כ-30 שנה אחריה התוותה דרך באומץ סימון דה בובאר (1908 - 1986) פילוסופית, סופרת ופמיניסטית צרפתייה. בין ספריה נמצא גם הספר "הזיקנה", שפרסמה ב־1970 לאחר שלוש שנים של מחקר בנושא. הספר מבקר את הדעות הקדומות של החברה כלפי קבוצה מדוכאת: הקשישים, כשבהקדמה לספר היא מבקשת "לשבור את קונספירציית השתיקה בנוגע לזיקנה". הספר בוחן את הפחד מהגיל כתופעה תרבותית, כשלטענתה, כבר אז, המצב של זקנים הוא שהם בלתי נראים בעיני החברה. אמירה חדשנית ונועזת לתקופתה.

ג'ואן אנדרסון: "חיים מלאים דורשים טיפוח".

הסופרת ג'ואן אנדרסון, היום בת 76, עזבה בגיל 50 את המוכר והידוע והתמסרה לתהליך של גילוי עצמי, מה שהביא לכתיבת ספרה: "שנה ליד הים", שהפך מאז מורה דרך לכל אלו שחשים כמוה, ובעיקר לנשים, שחצו את ה־50 והרגישו, שנקלעו למבוי סתום בחייהן.

הספר "שנה ליד הים", שהפך רב מכר עם יציאתו לאור, הוא סיפורה של אישה, שהעזה ונפרדה לשנה מכל מחויבויותיה המשפחתיות, והתמסרה לתהליך מרתק ומפרה של גילוי עצמי, כשההסבר שלה היה, שבכל השנים בהן הייתה כל כולה אם אוהבת ותומכת ובת זוג נאמנה, היא הזניחה את חלומותיה והמירה אותם בצרכיהם של בני משפחתה. כשילדיה בגרו, הרגישה שחיי הנישואים שלה במבוי סתום, שהיא "גמורה". ואז בעלה קיבל הצעת עבודה שחייבה אותו להעתיק את מקום מגוריו.

את ההצעה הזו פירשה אנדרסון כסוג של "אות מלמעלה". היא הודיעה לבעלה שלא תצטרף אליו, ועברה להתגורר שנה בבית חוף בקייפ קוד שבארה"ב. משם תיארה בספר, כיצד גילתה מחדש את חייה ואת עצמה.

ואם הספר הזה יועד בעיקר לנשים אמיצות, הגיע ספר ההמשך, שפונה גם לגברים אמיצים: ב"נישואים לא גמורים", היא בוחנת את האתגרים שבחידוש קשר הנישואים שלה עם רובין, בעלה, שמחליט לפרוש מעבודתו, מצטרף לאשתו המתבודדת על שפת הים ומתחיל גם הוא במסע עצמאי משלו למציאת העצמי החדש שלו באמצע החיים. לא מעט אומץ נדרש מאנדרסון להכניס את הקוראים לאינטימיות של הזוגיות שלה ושל בעלה, לתובנות ולבנייה מחדש של הקשר ביניהם.

בין היתר התובנות שחלקה אנדרסון עם קוראיה: "חיים מלאים דורשים טיפוח. רוב הנשים שאני מכירה איפשרו לחייהן לקמול, תוך כדי עבודה למען מטרה אחרת, גדולה יותר. כמי שהורגלה לטפח אחרים ולהזינם, שכחתי שגם לי יש צרכים, רצונות ומטרות. הבנתי שעליי להתחיל להתמקד ב'אני קיימת' כדי למצוא חיים חדשים ואת האושר שחיפשתי, ושלב ראשון היה להודות שאני אבודה". להודות בכך נדרש אומץ, כי מפה מגיעות שאלות, שתשובות עליהן יכולות לשנות את שגרת החיים ולהביא אל הנחלה.

ב-2011 הוציאה אנדרסון את הספר "סופשבוע שישנה את חייך", והציגה בו את "תרגיל לוח השנה". היא מציעה לנשים להקדיש שלושים דקות בהיזכרות בשנה שעברה. לבחור חודש, ובלי להסתכל בלוח השנה, לנסות לזכור אירועים והתרחשויות שהיו כרוכים בהן עצמן, בקריירה שלהן ובמשפחה. להקיף בריבוע כל דבר שהיה מתיש, במשולש - כל דבר שהיה ממריץ, בלב - כל דבר שנעשה עם בן הזוג או עם בן משפחה אחר, ובעיגול - כל דבר שנועד למענן בלבד. לסיכום היא ממליצה: "בדקי את לוח השנה שלך. זכרי כי מטרתך היא להיות חלק מחיים שאינם מונעים רק על־ידי התפקידים שאת ממלאת והדברים שאת עושה, אלא גם על־ידי ההנאה שאת חווה".

צורי קינג הקיף את ישראל באופנוע: "הפכתי למיליונר - ולא בכסף".

צורי קינג הוא דוגמה לגבר, שהחליט באומץ לערוך שינוי בחייו. לפני כשנה הוציא את ספרו: "מכאן אתה ממשיך לבד" (2018) – שמבוסס על קורות חייו. יום אחד הוא יצא להקפת ישראל על אופניו עם כמה תיקים, כמה קופסאות שימורים ומטרה אחת - לתרום לנזקקים. במהלך שעות רכיבה אין־סופיות הוא נתקל בצדדים מאתגרים של ישראל, פגש דמויות מרתקות, חווה רגעי משבר והגיע לסוף המסע שלם בגופו ובנפשו. כך סיכם את המסע: "אחרי כמעט עשור בו חוויתי מראות, תמונות, טעמים ואנשים שונים – הרגשתי איך אני הופך למיליונר ולא בכסף, אלא בחוויות שלא אשכח כל חיי, בתובנות שיילוו אותי עד יום מותי. למדתי לקבל את האחר והשונה, למדתי להקשיב יותר, לדבר פחות, יותר להכיל, פחות לשפוט, יותר לפתוח את העיניים, יותר לזוז, פחות לעצור. עם הזמן הבנתי שאפשר לחיות את החיים אחרת, למדתי שאפשר לשנות ולהשתנות".