סקס וכסף: מעצבים את האובססיות שלנו
אחרי שעיצבו עבור לואי ויטון, אדידס, ממפיז וגופרם, הגיעו זוג המעצבים האיטלקים המבטיחים אלברטו ביאגטי ולאורה בלדסארי לישראל. בריאיון בלעדי ניסינו לברר איך זה לעבוד ולחיות יחד, בתור זוג עם ארבעה מקצועות לפחות. אתר "המקצוענים" עם ריאיון שישנה לכם את כל מה שחשבתם על עיצוב, אמנות ואופרה
היא, זמרת אופרה וציירת בת 33. הוא, ארכיטקט ומעצב בן 47. יחד הם פאוור-קאפל איטלקי. זוג שמסרב להגדיר את עצמו בכל תוקף תחת כותרת של מקצוע אחד, ומציג תערוכות בינלאומיות שנעות על התפר שבין אמנות, עיצוב ובידור.
אלברטו ביאגטי ולאורה בלדסארי עובדים ומתגוררים במילאנו. הם זוג בחייהם האישיים, מזה 14 שנה, ובשנים האחרונות החלו ליצור ולעבוד יחד.
השניים מציגים תערוכות ברחבי העולם, ואף מעצבים למותגים מוכרים. הם מוסיפים קטעי וידאו וארט-פרפומנס (לרוב עם אנשים רגילים שאינם שחקנים), ובקרוב גם יכניסו אופרה לתוך התערוכות שלהם. השניים משלבים בין כל המקצועות שלהם, מבלי לוותר על אף אחת מהאהבות.
אחד משיתופי-הפעולה האחרונים והנחשבים שלקחו בהם חלק, הוא עם לואי ויטון. השניים נקראו לעצב חפץ לקולקציית 'חפצי נוודות', שבה לוקחים חלק מעצבים צעירים.
שיתוף-הפעולה הזה, ללא ספק הפנה אליהם את אור הזרקורים, והוא גם הפרויקט הבולט ביותר שמוצג כרגע באתר האינטרנט שלהם. דבר שבהחלט מעיד על ה'בוסט' (חיזוק) הגדול שהוא העניק לקריירה הצעירה יחסית והמשותפת של השניים.
פגשתי אותם לריאיון בלעדי, במסגרת הגעתם לביקור בישראל שכלל הרצאה על עבודתם, שהעניקו לחברים במועדון האדריכלים והמעצבים של חברת אלוני. ניסיתי להבין איך זה לחיות בעולם שבו אין קווים בין החיים האישיים לחיי העבודה, ואף אין גבולות גם בין תחומי העבודה השונים שהם ערבבו בצורה שמקשה מאוד על ההגדרה שלהם.
שני אנשים, ארבעה מקצועות. חוסר הבחירה בז'אנר אחד, היא מתוך בחירה מודעת ורצון לא לוותר על אף תשוקה?
בלדסארי: "אנחנו לא אוהבים להגדיר את עצמנו כאמנים או כמעצבים, כי אנחנו פועלים בזירות שונות, וזה בדיוק המפתח לעבודה שלנו. המטרה שלנו היא להזיז את הגבולות בין התחומים".
ביגאטי: "העבודה שלנו היא בעיקרה 'בידור', וזה מאוד שונה מעולם העיצוב הפונקציונלי השמרני. זה לא שאנחנו ניגשים לעצב כיסא, וחושבים כיצד יהיה הכי מעניין לייצר אותו. יש מספיק כיסאות בעולם הזה, ובהחלט לא צריך עוד כיסא. המטרה שלנו היא לבנות משהו שיאפשר אינטראקציה בין אנשים".
אבל בכל זאת, בשורה תחתונה בסוף נוצר לכם כיסא, או שולחן, או שטיח.
בלדסארי: "ויש כאלה שיתלו את השטיח על הקיר, בכלל. וזה בסדר גמור. ויש כאלה שירכשו את הכיסא בתור 'פסל'".
ביגאטי: "אנחנו מנסים לייצר פריטים שמצריכים מהקהל שמגיע לראות אותם, דרך חדשה של אינטרקציה. אם צריך בכל זאת להגדיר זאת במילים, אז אפשר לקרוא לזה 'אמנות פונקציונלית'. לא חייבים לצרוך אמנות רק תוך שימוש בעיניים, אפשר גם לגעת בה, לשבת עליה, להתאמן עליה, להפעיל את כל החושים. אנשים לא קונים את החפצים האלה כי הם באמת 'צריכים' אותם, אלא כי הם גרמו להם להרגיש משהו. זו הסיבה שבגינה לרוב רוכשים אמנות".
אבל המחירים גבוהים יחסית, אתם מודעים לכך שיש קהל שלם של צרכנים שלא יכול להרשות לעצמו את היצירה שלכם? זה מעסיק אתכם בכלל תג המחיר של המוצרים?
ביגאטי: "הם לא גבוהים ביחס לפרטי אמנות, אולי כן ביחס לפרטי עיצוב. וחוץ מזה, לא חייבים לרכוש אותם כדי ליהנות מהחוויה. אפשר גם להעלות פוסט ברשתות חברתיות, זה גם אקט של אהבה".
אז עם כל הביקורת על הלייקים, ועל הרשתות החברתיות, גם אתם בסוף צריכים את הפוסטים ואת החשיפה בזירה שמכתיבה את הטון.
לדסארי: "אנחנו מייצרים לא כדי שאנשים יקנו, אלא כדי לשנות תודעה. זה המניע העיקרי והעמוק לעבודה שלנו. חלק מהפריטים, מצריכים מחשבה. זה לא שבמבט ראשון אתה מבין מה אתה רואה, מה התמונה, או מה האובייקט. אני לא חושבת שצריך לקנות פרטי לאקשרי (מותרות) כדי להיות מאושרים. זה ממש לא חשוב לקנות חפצים יקרים. מה שחשוב הוא לשנות את הפרספקטיבה, גם חפצים משוק פשפשים או מבית אמא, יכולים לעשות זאת".
ביאגטי: "כשהמוח שלך מתחיל לברר, לשאול שאלות ולגלות במה מדובר, זה העיקר. אנשים שכחו איך לחשוב, להביע דעה, להתעכב על משהו. עידן הרשתות החברתיות גורם לנו להגיב ב'כן', 'לא', עושים לייק או שלא וממשיכים הלאה. זה העידן המהיר של ימינו, והדעה של כולם מוסחת מאוד בקלות".
פולחן הגוף, סקס וכסף: אלו האובססיות שבחרנו לחקור בעבודה שנמשכה שלוש שנים
ביאגטי ובלדסארי, עוסקים בבחינת האובססיות הגדולות של העולם המודרני שבו אנו חיים: דימוי גוף, סקס וכסף. סדרת המיצגים שערכו בשנים האחרונות, היא למעשה טרילוגיה.
המיצג הראשון, נקרא "Body Building". הוא הוצג בשנת 2015, ועסק בדימוי הגוף ובפולחן שאנחנו עורכים למראה החיצוני. הוא כלל מעין חדר כושר צבעוני, וכאמור, חלק מהמיצג כלל בודי-בילדר (אדם שעוסק בפיתוח ועיצוב הגוף).
המיצג השני, נקרא "No Sex", והוצג בשנת 2016. הוא בחן את חוסר היציבות של יחסים בין אנשים באורח החיים העכשווי המטורף, ובחן מה יהיה עתידו: איך נצרוך אותו וכיצד נפרש אותו.
בכניסה למיצג היו 15 אחיות (מתוך 200 נשים שהגישו מועמדות דרך הפייסבוק, ואינן שחקניות), ובתוכו היה מעין קליניקה ורודה, עם כל מיני חפצים, שחלקם כלל אינם שימושיים. כשנכנסים, המוח לא מבין מיד מהו האובייקט ומה מטרתו.
המיצג השלישי, נקרא "God", והוצג לראשונה בשנת 2017. הוא בחן את התרבות הקפיטליסטית החומרית, שבה הדלק של העולם הוא הכסף. הדבר הגדול שלו אנו סוגדים, ממנו אנו מפחדים והוא זה ששולט בנו.
מה הרעיון שמאחורי המיצגים האלה?
ביאגטי: "אנחנו חושבים יותר כמו במאים כשאנחנו מייצרים את התערוכה. המוצרים נולדים מתוך הקונספט, ולא להיפך. יש המון אירוניה בזה. העיסוק בפולחן הגוף, האחות שהיא דמות מפתח בחברה שלנו, ושבשנות ה-70' היה הרבה שימוש בה כסמל מין, ומוטיב הכסף, שמעוור את כולנו".
לדבריו, "פעמים רבות התפיסה שלנו משתנה כשאנחנו יודעים מה השווי של משהו. אם אני אגיד לך שהכיסא הזה עולה 2 מיליון דולר, מיד תשתנה לך הפרספקטיבה. אם את יודעת שמוצר מסוים עלה רק דולר אחד, מיד את מתייחסת אליו אחרת. וכך גם לגבי אנשים, היחס שלנו לקבצן ברחוב או למישהו שאומרים לנו שהוא מיליונר, היא שונה.
"כיום הרבה אנשים משחקים בקזינו, או ממלאים לוטו כדי להתעשר. הם חושבים שהם יוכלו לפתור את כל הבעיות שלהם עם כסף. אולי זה נכון, ואולי לא. אנחנו לא שופטים, רק מעלים נושאים שחשובים לנו לדיון. שולחן שהבסיס שלו הוא חתיכת מתכת שאנחנו רואים בכניסה לכל סופרמרקט, כולל בתוכו זהב 24 קארט, ואוטומטית משנה את הערך שלו".
המיצגים האלה, הם שהולידו שיתופי-פעולה עם חברות שונות ביניהן אדידס, שלה עיצבו נעליים במהדורה מוגבלת. הם גם עיצבו בשנה שעברה קולקציית דיסקו עבור המותג האיטלקי לייצור רהיטים גופרם (Gufram), עיצבו בעבר עבור קבוצת העיצוב ממפיז ועבור מאסטר הזכוכית פאולו ואניני.
הפנייה של לואי ויטון אליהם, בתור האיטלקים הראשונים שמעצבים עבורו, הייתה הזמנה לקחת חלק בפרשנות שלהם לתופעת הנוודות, ולייצר פריטים לקולקציית נוודות. התוצאה: שולחן זכוכית שמשך הרבה תשומת-לב בסלונה דה מובילה במילאנו, אחד מאירועי העיצוב החשובים ביותר בעולם.
מה אתם חושבים על תופעת הנוודות הדיגיטלית, שהתחילה כטרנד ועושה רושם שהיא מתפתחת לכדי מגמה תעסוקתית חדשה?
ביאגטי: "מגמת הנוודות משפיעה על כל תחומי הלייפסטייל, ובמרכזה עומדת שאלת הנאמנות למקום שלי, לאדמה שלי. החברה המודרנית היא חברה נודדת. אני יכול לשבת על ערסל בתאילנד, ולנהל את העסק שלי. הכל מאוד ארעי, פחות מחובר למשהו קבוע, אלא על נוחות רגעית שמייצר לי השירות או המוצר".
התוצאה היא שלא יצרתם חפץ המיועד לנוודים, אלא שולחן גדול וכבד, שמרגיש כמו הדבר הכי לא נייד שיש.
ביאגטי: "בימינו לא באמת חייבים לצאת מהבית כדי להיות בכל העולם. הכל נמצא בתוך הסמארטפון. חיפשנו בתוך כל התנועתיות הזאת, דווקא את הדבר שיאפשר לחבר בין אנשים. שכולם ישבו סביב שולחן, ויספרו על החוויות שלהם. הבסיס שלו הוא כמו ים, עם גלים, והחלק העליון הוא משטח זכוכית. עבורנו הוא מסמך את הקשר בין הקבוע לבר-חלוף. הים, שיא החופש. השולחן, בעל מסר קבוע וממוסד".
יוצר אחד במשפחה, זה הרבה. שני יוצרים, זה לא על גבול הבלתי אפשרי?
בלדסארי: "אנחנו משפחה משוגעת, ללא ספק. יש לנו ילד אחד בן 5, שגם הוא כבר מגלה נטיות אמנותיות".
איך זה לעבוד יחד וגם לחיות יחד כזוג?
ביאגטי: "זה פשוט מאוד, היא הבוס".
בלדסארי לא מגיבה במילים, אבל צוחקת צחוק גדול שכמו מאשר זאת.
ביאגטי מוסיף: "אף-אחד מאיתנו לא באמת 'הנהג', היצירה עצמה מובילה את עצמה. המפתח שלנו הוא הקונספט של העבודה, הסיפור שמאחוריו. וכל מה שמשרת אותו בצורה הכי טובה. ברור שאנחנו לעתים מתווכחים, עד שאנחנו מגיעים להחלטה הנכונה. זה שהיא אישה ואני גבר, גורם לתוצאה הסופית להיות מאוד הוליסטית. משהו שהוא יוניסקס – בין גבר לאישה".
"אני מגיע מהעולם של העיצוב, אני יותר דומיננטי בצד הפונקציונלי של הייצור. לעומת זאת, לאורה מגיעה מעולם התיאטרון, שהוא נהפך להרבה יותר חשוב בימינו. הקשב של אנשים הוא מאוד קצר, וצריך לבדר אותם, כדי להשיג את תשומת הלב שלהם. בפרויקט הבא שלנו, אנחנו מתכננים לשלב אופרה בפרשנות מודרנית, כחלק מהמיצג".
האם זה מין ביקורת על עולם האופרה, כפי שהוא כיום? מרוחק מאוד מעולם הצעירים?
ביאגטי: "כזמרת אופרה, אני מרגישה שהגיע הזמן להנגיש אותה לדור הצעיר. האופרה צריכה לשנות פורמט, כי הפורמט הנוכחי הוא מאוד מיושן. כיום האופרה מאוד מרוחקת מהם. גם פיזית, אתה רואה אנשים על הבמה כשהם יותר מדי רחוקים ממך, כשזה יותר מדי יקר, הסיפור הוא של פעם, התלבושות הן של פעם, איך אפשר להתחבר לזה?. זו הקריאה שלי לעולם האופרה להתחדש, דרך האמנות שלי"
ביאגטי: "הצעירים היום מחוברים לסמרטפון, אופרה הוא חוויה מאוד 'חזקה'. כשזמר אופרה שר לידך, זה דבר מאוד עוצמתי שמשנה את החלל מיידית. זו דרך לחבר אנשים למציאות הפיזית. אם לאורה תשיר ממש קרוב אליך, היא תוכל לגעת בך פיזית עם הקול! זו חוויה שונה לראות זמר אופרה שעומד מולך ושר לך כשהוא מסתכל לך עמוק לתוך העיניים".
עוד כתבות בנושא:
צביעת דירה ב-6 שלבים
חדר ילדים: איך מעצבים אותו נכון?
יש לנו דלת סודית מתוך הבית אל הסטודיו
השניים נפגשנו לפני 14 שנה במהלך מסיבה על החוף, של חברים משותפים. כעבור כמה שנים של חיים משותפים, החלטנו לעבוד יחד, במקרה. "ראינו שאנחנו חולקים יחד את החיים שלנו, את הספייס שלנו, את הבית, את הסטודיו, וזה היה רק טבעי שזה יתפתח לעבודה משותפת", אומרת בלדסארי. "הסטודיו שלנו מחובר לבית, ויש דלת כניסה מהבית שלנו אליו, דרך דלת סודית. הבית שלנו מאוד רך ונעים בעיצוב ובהרגשה, והסטודיו יותר 'מחוספס'. אנחנו גם חיים בשני עולמות מנוגדים במציאות הפיזית שלנו. בסטודיו כולם עובדים במין אופן-ספייס. אני מציירת, הוא משרטט, שאר העובדים יוצרים, כל אחד בתחומו. כשהוא פגש אותי הייתי זמרת וציירת ששרה ועובדת עם גלריות ברחבי העולם".
היה שלב שבו התלבטת אם לבחור בין השירה לציור?
לאורה: "כולם תמיד אמרו לי לבחור, אבל אני לא מסוגלת לוותר, כי אני הרבה דברים שונים. אני רוצה לבטא את היצירתיות שלי בתחומים רבים, ואני לא מחפשת מילה שתגדיר אותי או את העשייה שלי. למדתי את שני התחומים במקביל, ואני עוסקת בשניהם. עד היום אני שרה אופרה בליווי פסנתר".
טעם הפוך בסרטים: היא אוהבת סרטים ריאליסטיים, הוא חולה על מדע בדיוני וכמה שיותר אפקטים
כדי להבין את הדינמיקה האמיתית ביניהם, זו שמחוץ לריאיונות עיתונאיים בינלאומיים, עם קוד התנהגות רשמי וברור, צריך פשוט להצית בזהירות אש ולא להתערב בשיחה. למשל, אחרי שלאורך כל הריאיון ביאגטי טורח לחזור ולהדגיש עד כמה שהעבודה שלהם קרובה יותר לבימוי סרטים מאשר לאמנות או לעיצוב, אני עוצרת ותוהה האם בכלל יש להם טעם דומה בסרטים.
ביאגטי: "אנחנו רואים סרטים שונים, יש לנו טעם שונה, האמת".
בלדסארי: "לגמרי טעם שונה!", היא מדגישה, ושניהם פורצים בצחוק איטלקי קולני.
ביאגטי: "אם אני רוצה שהיא תראה סרט מסוים, אני מראה לה קטע ספציפי ממנו, כי היא לא יכולה לסבול את זה. אני אוהב יותר סרטי פנטזיה, לראות איך אמנים מעצבים את העתיד".
בלדסארי: "סרטים נוראיים! זה מזעזע!"
ביאגטי: "אני אוהבת את זה!"
בלדסארי: "זה מ-ש-ע-מ-ם!"
ביאגטי: "למה? זה מעניין לראות איך מעצבים פלנטות אחרות, מדע בדיוני זה מדהים".
בלדסארי: "זה יותר מדי מזויף! אני יכולה לקרוא על פנטזיה, אבל לראות את כל האפקטים המזוייפים האלה? אני מעדיפה סרטים יותר ריאליסטיים שמשנים את התודעה. כשקוראים על פנטזיה, לפחות מפתחים תוך כדי את הדימיון, נותנים דרור למחשבות וליצירתיות. מדע בדיוני זה פשוט אפקטים שאני לא מתחברת אליהם".
לכל שולחן יש 4 רגליים? אפשר גם שלוש עם חרב(צילום: יח"צ)
חלק מקולקציית הדיסקו שעיצבו לגופרם(צילום: יח"צ)
שומרים סביבם פריטים שהם אוהבים, עד שאלברטו פשוט מוכר אותם לאספנים
אז לא משנה מה הדרך לשם, כשהתוצאה המשותפת היא למשל, ספה רכה שרק נראית כמו אבן טבעית שחורה, אפשר לומר שהטעם של שניהם בסרטים כמו מתערבב.
"זו אחת העבודות הראשונות שלנו יחד, וזו ספה שעשויה מפוליאוריתן, כך שכשיושבים עליה היא מקבלת את הצורה של הגוף", מסביר ביאגטי. "זה כיף לראות את אפקט ההפתעה על פניהם של אנשים".
איך נראה הבית של שני יוצרים כמוכם, עמוס בפריטים או מינימליסטי?
בלדסארי: "הבית שלנו מלא בפריטים".
ביאגטי: "זה מעין יומן שלנו. יש הרבה דברים שהגיעו מהבתים הקודמים שלנו, מבית ההורים. אנחנו שומרים פריטים שאנחנו אוהבים סביבנו".
בלדסארי: "עד שהוא מוכר אותם בלי לשאול אותי".
ביאגטי: "כן, היא לפעמים כועסת עלי שאני מוכר חלק מהפריטים לאספנים".
בלדסארי: "כוח הכסף".
ביאגטי: "ייצרנו מנורה מאוד יפה, שנראית כמו פירמידה. לאורה אמרה לי: 'סוף סוף יש לנו מנורה יפה בבית הזה'. אחרי שבוע, אספן שהגיע אלינו לארוחת ערב בירר מה המחיר שלה, ובמקום הודיע שהוא יקנה אותה".
בלדסארי נאנחת בייאוש.
ביאגטי: "מה? אני רואה בזה הזדמנות ליצור משהו אחר!"
ביאגטי ובלדסארי הגיעו לישראל במסגרת פעילות 'אלוני קאלצ'ר', להרצאות אורח שנערכו בתל-אביב ובבאר-שבע. אירוע הפתיחה היה חלק מסדרת אירועים חווייתיים של חברת אלוני למעצבים ולאדריכלים, שסוקרים את הנעשה בארץ ובעולם, דרך מפגשים אישיים עם דמויות מסצנת העיצוב והאמנות.
צריכים נגר? לחצו כאן
ynet הוא שותף באתר "המקצוענים"
לפנייה לכתב/ת 
