"אני אמנם בן 47, אבל עדיין רוצה לכבוש את העולם"

מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? משפחות מכל רחבי הארץ מספרות בגילוי לב על החיים עצמם. והפעם: משפחת מונין קאופמן מנירית.

>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו

"שנים לא דיברתי עם אבא. אחרי שהוא הציע לי לעזור בעסק, נהיינו חברים"

"העסק במינוס קבוע של 200 אלף שקל, אבל אני לא נלחצת. נסתדר"

"אני חולמת לעבוד באירופה ולחיות בקופנגן. לקנות שם בית ולמות"

בצילום: שלומי (47), ליאן (41), עילאי (11), רוי (6) והכלבה קלואי.

משפחת מונין קאופמן, נירית(צילום: אסי חיים)

הבית: 6 חדרים עם חצר גדולה ביישוב הקהילתי הקטן נירית, לא רחוק מפתח תקווה וכפר סבא. ליאן: "משלמים משכנתה מעל לממוצע". שלומי: "בנינו אותו לבד עם אחיה ואבא שלה. קנינו כשמכרו מגרשים בסביבות 100 אלף דולר. חשבנו שנבנה משהו קטן וצנוע. לא היה לנו כסף, אז החלטנו לבנות לבד. הבאנו קבלן שעשה שלד ואנחנו עשינו את השאר, וזה לקח לנו שבע שנים". ליאן: "בדיעבד, לא בטוחה שחסכנו, והיה לזה מחיר. היו הרבה דברים לסדר אחרי הבנייה".

מה גיליתם אחרי שנכנסתם? שלומי: "שני השירותים התפרקו. כנראה שלא ממש ידענו איך לעשות את זה". ליאן: "היום כשאנחנו מביאים אנשי מקצוע הם לא מבינים מה קורה פה, אבל בסופו של דבר אנחנו מרוצים".

מה זה היישוב שרואים מהחלון? שלומי: "ראס אל עטייה. זה ה'הרצליה פיתוח' של הפלסטינים, ויש יחסי שכנות טובים. אנחנו ממש על הקו הירוק, אבל בפנים".

ליאן, מה את עושה? "יש לי כבר שנים עסק לצילום בוק לבת מצווה, אבל התחלתי בכלל מעיצוב אופנה. הייתי 15 שנה מעצבת אופנה וטקסטיל. התחלתי ברנואר ואחר כך עיצבתי קולקציות לחברות גדולות, אבל הגיע שלב שהרגשתי שמיציתי. כל השנים צילמתי בפילם, וכילדה הייתי מלבישה את החברות שלי, מאפרת אותן ומצלמת. החלטתי לחזור לזה והתחלתי לעשות בוק לבת מצווש. כשנכנסתי לתחום, הכל נראה מיושן. צילמו ילדות באולפן עם גרביונים על אופנוע וברקע תמונה של פריז. החלטתי להביא את הקטע שלי - צילומים נאיביים רומנטיים בטבע. שילבתי פיות ואביזרים כדי ליצור עולם קסום, וזה תפס בגדול. היום יש לי סטודיו בכפר סבא ושתי עובדות".

שלומי, מה איתך? "אני משדר כל לילה מוזיקה עכשווית ברדיוס 100 בתוכנית בשם 'סמאש'. יש לי גם אולפן והרכב מצליח של מוזיקה אלקטרונית בשם Bell Size Park. בחודש הבא אני מופיע בפסטיבל ביפן. מדי פעם אני יוצא להופעות, בעיקר באירופה, ובנוסף אני מלמד קולנוע וצילום בכיתות ה'-ו'. אני אוהב אתגרים. התחלתי עוד כנער בתקופת מועדון הפינגווין, ואני עדיין מתקלט".

די ג'ייז מגיעים עם רשימת שירים מוכנה? "אני לא מכין מראש, כי אתה לא יודע מי הקהל ואיך הוא יגיב, אבל רוב החבר'ה היום מגיעים עם רשימה מוכנה, ואפילו את המיקסים הם משאירים למחשב".

נשמע שאתם עובדים הרבה. "אני עצמאי ועושה מה שאני יכול כדי להתפרנס. היו תקופות, בעיקר כשבנינו, שהייתי צריך גם לקחת עבודה כשכיר, ועבדתי בהטמעת תוכנות מחשב. זה קשה כשיש שני עצמאיים בבית". ליאן: "המדינה מתעללת בעסקים קטנים ובעצמאיים. תמיד יש לחץ ואי ודאות, אבל מצד שני לא הייתי יכולה אחרת. אני מאמינה שבעידן הזה כל אחד צריך להיות יזם ולהמציא את עצמו כל הזמן. זה לא כמו הדור של ההורים שלנו, שאפשר היה להגיד אני שכיר ותהיה לי פנסיה. צריך כל הזמן להסתכל קדימה. צריך כל הזמן לייצר עוד הכנסה".

מינוס? שלומי: "כמו כולם". ליאן: "משתדלים שלא, אבל אין ברירה. חייבים לחיות".

מחוץ לתמונה? שלומי: "אני עושה אגרוף תאילנדי. חוטף מכות אבל גם מרביץ".

הוצאה שמצטערים עליה? ליאן: "הכלבה. הם שיכנעו אותי בתקופה שהייתי כל הזמן בעבודה והיו לי רגשות אשמה". שלומי: "אני מת עליה, אבל היא עם הרבה אנרגיה". ליאן: "כבר שמנו מודעה אבל הורדנו אותה. אנחנו לא מסוגלים למסור אותה".

חופשה אחרונה? שלומי: "פאפוס. היא פשוט מדהימה".