"השינוי חייב לבוא לא הכל פוליטיקה!"

לפני כחודש מעדה גילה אלמגור–אגמון על במת תיאטרון הבימה בתל־אביב, במהלך המחזמר "סימני דרך". אלמגור, השחקנית, הסופרת וכלת פרס אופיר ופרס ישראל לקולנוע, פרקה את הכתף. בימים אלו היא מתאוששת בביתה, מחכה שיסתיים פרק הכאבים והמשככים, ומתכננת את החזרה לבמה בכוחות מחודשים. ביולי האחרון היא חגגה 80! ולעצור – זו אפילו לא מחשבה שעוברת במוחה. "להתחדשות, בעיניי, אין קשר לגיל. בכל גיל סוגרים ופותחים מעגלים. השינוי מתחיל ברגע שאותו משהו שהפריע בתת מודע - מגיע למודע, ומכיוון שלמודע אין זמן, זה רק עניין של החלטה וביצוע. בעקבות הנפילה, לקחתי כמה החלטות, והתחלתי לבצע כמה דברים חדשים בבית, שיש לי כוח עבורם, כמו טיפול חדש בגינה, וסידור חדרי הארונות וחדר העבודה. אלו אותם דברים קטנים, שכשמסתיים הטיפול בהם, מרגישים סוג אחר של נשימה בבית. כל אדם, שנמצא במצב רוח לא קל מכל סיבה, אומר לעצמו: 'אולי אעשה לעצמי טוב באיזה שינוי'. כל שינוי זה חידוש".

גילה אלמגור(צילום: ענת מוסברג)

מה השינוי שחל בך בעקבות האירוע הזה?

"אני בת 80, וכל הזמן לומדת דברים חדשים. אני יודעת, שקורות תאונות בעבודה, כמו הנפילה שלי, שכמובן לא הייתה מתוכננת. המצב היום מכאיב לי ועצוב, אבל הבנתי שאני לא אשמה במה שקרה, ולא אלקה את עצמי בגלל זה. בדרך־כלל אני כמו הכלבים: הולכת רחוק כדי שלא יראו שכואב לי. הפעם הבנתי שאני זקוקה לעזרה. הבנתי שצריך לבקש, וגם לדעת להגיד תודה כשמציעים עזרה".

הראיון איתה התקיים כשבוע לפני הבחירות לכנסת ה־22. אלמגור, שידועה כמי שאינה חוששת לומר את דעתה, נשמעת מוטרדת במיוחד: "אנחנו עוברים תקופה מזעזעת במדינה. אני ילידת הארץ. עברתי כאן את כל המלחמות. אני זוכרת את עצמי בגיל 9 בליל הכרזת המדינה ובמלחמת העצמאות. אני זוכרת את כל המלחמות הקשות שעברנו כאן, אלו אירועים שנצרבו בי. אבל תקופה קשה כמו התקופה הזאת – אני לא זוכרת. אני מכוונת בעיקר ליחסים שבין אדם לחברו. אני מכוונת לקרע, לשסע, לחוסר הסובלנות. אני לא אזרוק בוץ הפעם, אבל ברור שאני בהחלט יודעת איפה זה התחיל ואיך קרה, שהגענו למצב הנורא פה, למצב שאין פה עוד חמלה".

מה יהיה לדעתך?

"לצערי, האור יגיע מהמנהרה שאנחנו נמצאים בה, רק כשתהיה פה מלחמה. מלחמה עושה 'פייס־ליפטינג' לחברה הישראלית. כשנרגיש פה מלחמה, נחזור להיות סובלניים, אכפתיים, נדבר אחרת. במלחמה הופך הזולת יותר חשוב לנו מאשר אנחנו עצמנו".

לא היה קל לאלמגור בילדותה: היא נולדה ב־1939 בפתח תקווה. אביה, מכס אלכסנדרוביץ, שהיה שוטר במשטרה הבריטית, נרצח בחיפה על־ידי צלף ערבי ארבעה חודשים לפני שנולדה. אמהּ, הניה, שסבלה ממחלת נפש קשה, גידלה אותה בעוני. כשאלמגור הייתה בת 13, היא נשלחה לפנימיית כפר הנוער הדסים, שם למדה בחוג דרמה. שנתיים לאחר מכן, כשהיא בת 15, עברה לגור בתל־אביב ליד תיאטרון הבימה, למדה משחק בסטודיו הדרמטי של התיאטרון והחלה בחיים עצמאיים וחדשים. ב־1958 נישאה לשחקן אילי גורליצקי, ושנה לאחר גירושיה ממנו, נישאה ליעקב אגמון, שהיה אז מנהל תיאטרון הקאמרי, וידוע כאחת הדמויות המשפיעות ביותר על חיי התיאטרון והתרבות. לזוג בן ובת מאומצים, בן מנישואיו הראשונים של אגמון ובת משותפת לאגמון ואלמגור, נכדים ונינים, והם מתגוררים באחד הרחובות השקטים של תל־אביב. ביוני האחרון הפתיעה אלמגור את אגמון, כשהוא חשב שהוא מגיע לחגיגות יום הולדתו ה־90, ולמעשה הגיע ל"חתונה בהפתעה". הוא מצא את המשפחה הקרובה והחברים הקרובים מרוגשים, ואת רעייתו בשמלת כלולות לבנה. זו הייתה חתונתם הרביעית במספר: הם נישאו לראשונה ב־1963 ומאז הפכו את טקס החתונה למסורת קבועה בכל יום הולדת חגיגית של אגמון.

גילה אלמגור עם יעקב אגמון(צילום: פאבלו ביכמן)

אלמגור עלתה לראשונה על הבמה ב־22 ביולי 1956, ביום הולדתה ה־17, בהצגה "בעור שינינו". מאז רשמה לעצמה אין ספור הצלחות, ונחשבת אחת השחקניות הבולטות והמוערכות בארץ. לא רק תיאטרון היא נושמת. אלמגור גם מכונה ולא בכדי "מלכת הקולנוע הישראלי": היא שיחקה בכ־50 סרטים, וידועה כשחקנית שמצליחה להיכנס לעורן של מגוון דמויות בצורה משכנעת. אם כעולה חדשה ב"סאלח שבתי", אם כזונה ב"מלכת הכביש", אם כאמא בעלת ליקוי נפשי ב"הקיץ של אביה". היא זכתה בפרסים ובאותות הוקרה רבים. כשקיבלה ביום העצמאות תשס"ד את פרס ישראל בתחום הקולנוע, אמרה בנאומה: "באתי לעולם מנקודת זינוק אפס. אני גידלתי את עצמי ללא שנאה וללא רצון לנקמה. למדתי להיאבק ולהיכשל ולפעמים גם לנצח".

כל חייך הם במה?

"כמעט", היא מחייכת. "הפעם הראשונה שהבנתי שהחיים האמיתיים הם לא במה, הייתה בתקופה הקשה בחיי, בין השנים 1980 ל־1986. באמצע חיי המקצועיים, במשך שש שנים, לא קיבלתי אפילו הצעת עבודה אחת. לא היה כישלון ולא מפלה, אבל הטלפון פשוט נדם. כבר נגעתי בתחתית, הרגשתי שנגמרים לי החיים. ואז בוקר אחד קמה הגר, בתי, ואמרה לי: "אני רוצה ללכת לביה"ס ולחזור, כשאני מוצאת פה את האמא שאני מכירה". הסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי: "זהו. אני אוספת את עצמי ומתחילה מחדש".

גילה אלמגור(צילום: ציון ציפריס, ארכיון העולם הזה)

אמרתי לה: "לכי הגרי, אני אהיה בסדר. כשתחזרי מביה"ס, תמצאי פה את האמא שאת מכירה". וכך היה. באותו היום התחלתי לכתוב את הקיץ של אביה, וכשהוא התפרסם, התחלתי לקבל עבודה מכל מקום ופרסים. הספר תורגם לשפות שונות, הוזמנתי להרצות עליו במקומות שונים, הרגשתי שאני כובשת את העולם עם היצירה שלי, שנכתבה מהבטן שלי, עם הסיפור האישי שלי. במקומות שונים בעולם ביקשו ממני חתימה, מאישה בגובה 1.57 מטר, שכתבה סיפור בשפה שהם לא מכירים על הווי שהם לא מכירים. בחיל ורעדה חתמתי למבקשים. האירוע הזה שינה את חיי. מפה חזרתי לשחק ולעבוד במלוא המרץ, רגע לפני שהיה כמעט מאוחר מדי. אני זוכרת שהגרי ביקשה ממני: "תבטיחי לי שלא תבכי יותר". ואני לא ידעתי בכלל שאני בוכה. חשבתי שאני בבית שחקנית כמו על הבמה. מה פתאום? הבת שלי קלטה אותי".

אלמגור מדגישה בכל שיחה את "קרן המשאלות של גילה אלמגור", מלכ"ר שהקימה בשנות ה־80, שנועד למלא משאלות של ילדים החולים במחלות קשות ומסכנות חיים. "אני מתכוונת להמשיך במפעל חיי – בקרן המשאלות. בלי רעש וצלצולים, כשכל העובדים הם בהתנדבות מלאה. זו הערבות ההדדית, שחייבת להתקיים בחברה ובמדינה שלנו".

גילה אלמגור(צילום: טל שחר)

את מאמינה שיגיע שינוי במתרחש במדינה?

"השינוי חייב לבוא. לא הכל פוליטיקה. מי ששולט במדינה כבר הרבה שנים חייב קודם כל לדאוג לחינוך ולבריאות של האנשים. הפכנו להיות האחרונים ברשימה של האכפתיות והדחיפות של הממסד. החינוך והבריאות פה על הפנים. אתה חייב שיהיה לך כסף כדי לדאוג לעניין שלך. פה ושם עדיין רואים רופאים נפלאים בשירות הציבורי, אחרת כבר היינו נזרקים לרחובות בלי ריפוי. אנשים שוכבים במסדרון בית החולים רק בגלל חוסר הדאגה של הממשלה. חייבים לדאוג לאדם ולאזרח, לא משנה בן כמה הוא ומאיזו עדה".

ומה לגבי ההתחדשות שלך מבחינה אישית?

"אמשיך לפעול, כי אין ברירה, כי כל אישה צריכה להמציא את עצמה בכל פעם מחדש. אני נוהגת לנתח כל אירוע. שואלת את עצמי איפה טעיתי, משתדלת ללמוד מהשטויות של עצמי ולתקן כמה שאני יכולה. העיקר לא לפגוע בזולת, העיקר לעזור לאחר וגם לעצמי. גם אמשיך באג'נדה שלי: לי לא יגידו מה לעשות, רק אני אגיד לעצמי. עובדה שזה מצליח".

למשל?

"ב־2011 עלה ערב היחיד שלי "עומדת ברוח", בו אני מבצעת שירים אישיים ומונולוגים מולחנים, שכתבו במיוחד עבורי יואב גינאי ואוהד חיטמן. מעטים הזמרים שזוכים לשיר שירים באיכויות כאלו. כשהתחלתי לשיר, אמרו לי: 'את? מה פתאום לשיר עם הקול הצרוד שלך?' התעקשתי, כי כל אחת יודעת בתוכה מה שטוב לה. לקח זמן וסבלנות, ויצא ערב מדהים. אני מחכה להבריא, ועוד אחזור לזה", היא מצהירה. "תראי: נולדתי, עבדתי, עשיתי הכל, גם כשניסו לעצור אותי ולהגיד שלא מתאים לי. בסוף, כל אחת צריכה לבחור במה שטוב לה, לעשות את השינוי המתאים לה. זו זכות ואפילו חובה של כל אחת מאיתנו, וזה נכון בכל גיל ובכל תחום".