פגישת מחזור עפולאית
כ־100 בני 60, בני אותה שיכבה, מכל הארץ וגם מהעולם התקבצו לערב מיוחד אחד בקיבוץ מרחביה שבגליל התחתון. נוסטלגיה בצד ההווה שימשו בערב בערבוביה
לאחר 42 שנים בהן לא נפגשו זה קרה: בנות ובני ה־60, כולם בוגרי מחזור 1977 של תיכון בן גוריון ותיכון אורט עפולה, התקבצו ובאו לערב אחד, כשבמהלך כמה שעות מרגשות, הם מנסים להדביק פערים, להעלות זכרונות ולהבטיח הבטחות לעתיד. שאלת השאלות של הערב, בדומה לערבים אחרים מסוג זה, הייתה: איך ומאיפה מתחילים לקבץ את כל המידע, שנאסף במשך 40 שנה בהן לא פגשנו אחד את השני? עפולה, בירת עמק יזרעאל, שבמהלך השנים קיבלה גם כמה שמות נרדפים, כגון: "החור בכביש הסרגל", או "מעצמת הגרעינים", הייתה עבור כולנו במהלך תקופת הילדות והנערות - פסגת העולם. גדלנו בה בתום ובתמימות, בטוחים שכל מה שיש בה – יספק אותנו לעד. “זוכרת את חבורת חסמב”ה שהקמנו?” בצד “אז מה אתה עושה היום”, ו”היא בטוח עשתה בוטוקס” היו רק חלק מהמשפטים, שאפיינו את הערב. היו צחוקים, היו דמעות, והייתה הבטחה: “פה, באותו מקום, בעוד עשר שנים”. נפרדנו שוב – בתקווה.
הישראלים הם עם נוסטלגי. אנחנו אוהבים לדבר על מה שהיה, לשיר את "כשבגרוש היה חור". וככל שהמקום בו נולדנו וגדלנו היה קטן יותר, החוטים המקשרים עבים יותר. כל אחת ואחד נושאים עימם בסיומה של תקופה זכרונות וגם תקוות כמוסות, שלא התממשו במציאות.
הפגישה של בוגרי מחזור 77 של עפולה החלה בשיחת טלפון תמימה בין שתי בנות השיכבה, ששמרו על קשר במהלך כל השנים. "מה שלומך?", שאלה האחת. "איך היה לחגוג 60?”
"כרגיל: מסיבת הפתעה קטנה, מתנות יפות, משפחה וחברים", ענתה האחרת. "ואצלך?" אותו דבר. תגידי", שאלה, "אולי נארגן מפגש קטן של החבר'ה מהכיתה? כולנו חוגגים השנה 60".
האחרת שתקה לרגע, וזרקה: "למה מפגש קטן? למה לא נתארגן על מפגש שיכבתי? לא כל יום חוגגים 60...”
חודשיים לאחר אותה שיחה התכנסה במוצאי שבת סביב הבריכה של מושב מרחביה, שבסמוך לעפולה, חבורה של כ־100 איש. הכל היה מוכן לקראתם, פרי מאמץ של כמה חבר'ה שתפסו פיקוד וארגנו את הערב, על התוכן שבו, על הקולינאריה שבו, ולא פחות חשוב – הם שהיו חתומים על ההצלחה לאתר בני שיכבה "אבודים", שהתפזרו במקומות שונים בארץ ובעולם, וגם את המורים, שעדיין בחיים. אחרי הכל 42 שנה עברו מאז פנינו איש לדרכו.
המארגנים גייסו לעזרה את פייסבוק, את ווטסאפ, את "מר שמועתי", והגיעו אפילו עד משרד הפנים, כדי לנסות לקבל מידע על מי שכביכול בלעה אותו האדמה. עבודת חריש עקשנית, שלא הרפו ממנה, עד שהניבה תוצאות. מהצפון הרחוק ומהדרום החם הגיעו, ואפילו שלושה שהגיעו במיוחד מניו־יורק, ניו־ג'רסי ומיאמי.
קשה לתאר את עוצמת ההתרגשות שאחזה בנוכחים. זכרונות העבר בצד ההווה שימשו בערב הזה בערבוביה מוצלחת. הצלם, שהוזמן במיוחד, התבקש לצלם, בין היתר, פוזות שונות של חלק מהמשתתפים – כאז כך היום.
סיפורי האהבה: חמישה זוגות נשואים מאותה שכבה
"אז מה אתה עושה היום?”, הייתה אחת השאלות הראשונות, שנשאלה כל אחת ונשאל כל אחד. לא מעט הפתעות היו: לגלות ש"גאוני השכבה" לא ממש הצדיקו את מה שחשבו ש"ייצא מהם", לעומת בוגרות ובוגרים, שסיימו את הלימודים ויצאו לדרכם, כשבתעודה כתוב: "לא מימשו את הפוטנציאל". והנה, נמצאו בהם בעלי תארים גבוהים, רופאים והייטקיסטים ומצליחים ברמה בינלאומית. בצד העבר נשלפו המכשירים הסלולריים, כדי להוכיח את גאוות כל אחת ואחד בילדים ובנכדים.
בין סיפורי האהבה, שנרקמו במחזור 77, נישאו חמישה זוגות מאותה כיתה או מאותה שיכבה זה לזאת. גם סטטיסטיקת הגירושים לא פסחה במקרה זה. היו שהגיעו עם הסטטוס "גרושים", היו עם "אלמנות", היו עם "זה מסובך", היה מי שסיפר שנישא והתגרש ונישא והתגרש לאותה אחת, ועכשיו שוב הוא מחפש את עצמו וזוגיות חדשה.
היו שם ענת ממיאמי – אמנית ידועה, היה ערן – שהזיכרון שלו הדהים את כולנו ללא הפסקה, היה יוסי, הצ'רקסי – קצין משטרה, שפרש לאחרונה, היה ד"ר עאוני – אורטופד מוביל, שהיה מגיע ללימודים בכל בוקר מביתו שבוואדי־ערה, היה פרופ' דני - מדען מוביל בטכניון, הגיעו לימור – חקלאית מאחד מיישובי התענך, ותיקי, מכפר ורדים, שבהוצאת הספרים שבבעלותה ובבעלות בעלה, גם הוא בן השיכבה, הודפסה החוברת, שקיבצה את תמונות בני השיכבה. וזה רק חלק קטן מהרשימה. תרצו, מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. היו לנו מורים מדהימים. יצאו ממחזור 1977 לא מעט סיפורי אהבה, ומהם חמישה זוגות נשואים. כל אחד מאיתנו פנה לדרכו, החליט על המסלול, פנה ללימודים, הקים משפחה. הקשרים החלו להיפרם באופן טבעי, מה גם שהרוב הגדול עזב את עפולה. מידי פעם נפגשנו במקרה, שאלנו על זה או על זאת, ארגנו מפגשים קטנטנים.
"זוכרת שהייתה לנו חבורת חסמב"ה?” שאלה ריקי את ענת. "במעורפל", השיבה ענת. "אז אזכיר לך", המשיכה ריקי. "הקמנו חבורה סודית, היינו מסתובבים בתחנת אגד, מחפשים אחרי אנשים חשודים. יום אחד חיכינו לזהבה, שלא אהבה יותר את הרעיון ופרשה מהחבורה, ליד הבית שלה. כשהגיעה "חטפנו" אותה וקשרנו אותה לאחד העצים ליד הבית שלה, עד שתסכים להצטרף מחדש לחבורה". קול הצחוק של ריקי וענת והנוכחים, שהקשיבו לסיפור, התגלגל. נדמה שאז, כשהתרחש האירוע באמת, הוא היה הרבה פחות מצחיק. משובת נעורים קראו לזה אז.
גם מעט רגעי עצב עטפו את הנוכחים, כשבמצגת שהוכנה במיוחד לערב, הוקרנו כמה שקפים עליהם דמויות בני השיכבה שאינם עוד בחיים. כמוהם גם חלק ניכר מהמורים. אחד הרגעים המרגשים במיוחד, שהעלה דמעות בעיני הנוכחים, היה כשאחד המורים האהובים, שהיה המורה לשל"ח, הגיע ושר בקול צלול את השיר: "סואן בדמי הליל", שנהג לשיר בכל טיול שהדריך. הקהל הצטרף לשירה, כשברקע הזכיר מנחה הערב לכולם, שזה אותו ניסים אטיאס, המורה הנערץ, שקיבל עיטור מופת על גילוי אומץ יוצא דופן במהלך חילוץ אנשי הצוות של המשחתת אח"י אילת (שטובעה ממתקפת טילי ים־ים של חיל הים המצרי) ב־1967.
"תגידי, ראית איך עליזה נראית?”, נשמעה אחת הנוכחות שואלת את חברתה. "אין לה קמט. מעניין כמה בוטוקס היא מזריקה".
"מה הפלא? שמעת כמה כסף יש לה? התחתנה עם מיליונר. מי היה מאמין?" נשמע דיאלוג אחד.
בצד התחבק זוג אחד בעוצמה. לשעבר זוג אוהבים, שהיה ביחד במשך כל תקופת התיכון, ועם סיום הלימודים, פנה כל אחד לדרכו. הם הביטו אחד בעיני השנייה, כאילו רק אתמול היו זוג מן המניין. "אם אני אשתו, הייתי חוששת", אמרה מיכל ספק בצחוק ספק ברצינות. "כבר היו לא מעט סיפורים כאלו".
ברקע התנגן השיר "שי", שהלחין המוזיקאי לוי שַׁעַר, אחד המורים המוערכים של השיכבה, והמנהל המייסד של הקונסרבטוריון העירוני למוסיקה בעפולה, כשהשעון הראה כבר 1 אחר חצות. "חברות וחברים", הכריזה מנחת הערב, "לפני שאנחנו מתפזרים, נזכיר שוב את המשפט, שרבים מאיתנו אומרים במקומות ובזמנים שונים: "אמנם יצאנו מעפולה, אבל את עפולה, אף אחד בשום מקום וזמן – לא יוציא מאיתנו".
משפט, שיש להניח, שהרבה בוגרי שיכבה מעוד מקומות, משננים. ואכן, זה כך. יש חוטים שלא נפרמים, שנשארים חזקים גם לאחר עשרות שנים. אי אפשר לנתק חוטי ילדות, חוויות משותפות וערכים, שחיברו בין אנשים לאורך כל־כך הרבה שנים. הערב הזה היה עוד הוכחה לכך.
"נפגשים שוב כאן בעוד עשור?" שאל משה.
"השתגעת?", השיב לו אבי. "בעוד שנה. בגיל הזה צריך לנצל כל רגע. הסיסמה היא כאן ועכשיו".
עוד באותו הלילה ובבוקר שלמחרת התמלאו הפייסבוק והאינסטוש בתמונות רבות, ולייקים רבים על כל תמונה, בה נראים בני מחזור 77 של עפולה מחוייכים ונרגשים. התמונות האלו והחוברת, שחולקה לכולם בסיום הערב, יישארו זיכרון ועדות לערב מרגש במיוחד. הווטסאפ השכבתי, שנפתח במיוחד לערב, לא הפסיק לצייץ. תודות נשפכו והבטחות למפגש נוסף נרשמו. הזמן יוכיח, אם אכן יתממשו.
לפנייה לכתב/ת 
