"פתאום שמנו לב שמשאיות עם מאות חבילות מגיעות אלינו הביתה"

מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? משפחות מכל רחבי הארץ (והפעם גם העולם) מספרות בגילוי לב על החיים עצמם. והיום: משפחת קוטר מבוסטון.

>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו

"כסף זה כמו דיאטה, שומרים כל השבוע ובסופ"ש קצת נהנים"

"הכסף לא מנהל אותנו, אין לנו אפילו חשבון בנק"

"יש אנשים שלא היו גרים פה מבחינה אידיאולוגית - אבל הם רוצים בית"

בצילום: יניב (38), קרן (39), נועם (6 וחצי), מתן (4) והכלבה בובה (7 וחצי).

משפחת קוטר, בוסטון(צילום: צבי זלפין)

הבית: יניב: "אנחנו גרים בברוקליין שזה פרבר של בוסטון בבניין 3 קומות גדול שחולק מחדש כך שבכל קומה יש דירה אחת. משלמים 3,000 דולר משכנתה".

איך הגעתם לבוסטון? יניב: "אחרי הצבא עברתי לארה"ב לעשות תואר ראשון ועבדתי בניו יורק בבנק השקעות אבל הרגשתי שאני רוצה להכיר מישהי ישראלית נורמלית וחזרתי לתל אביב. תוך חודש הכרתי את קרן והחלטנו שאנחנו חוזרים לארה"ב לשנתיים כדי שאעשה תואר שני. קרן הייתה דיילת באל על 8 שנים ועשתה תואר במשפטים ואחרי שהתחתנו עברנו".

אוהבים את העיר? יניב: "אנחנו אוהבים את בוסטון. יש פה אווירה טובה וסביבה אקדמית מצוינת. יש אווירה תומכת ביזמות". קרן: "אבל זה לא ניו יורק. הכל נסגר מוקדם".

מה עושים? קרן: "לא ידענו אם נישאר בבוסטון שנתיים או יותר ולא היה טעם שאעשה התאמות כדי להיות עו"ד בבוסטון, אז זנחתי את זה. זה אפשרי. בארץ אתה קצת מקובע וברגע שיוצאים מהריבוע של צבא, טיול, לימודים ומציאת עבודה בתחום שלמדת אתה מבין שאתה יכול לעשות כל דבר. הקמנו את DealTas, חברת שילוח של חבילות מארה"ב לישראל".

איך זה קרה? קרן: "במקרה. החברה קמה מהצורך של הרבה חברים שלי, דיילים שהפסיקו לעבוד באל על וניסו להשיג את כל מה שהתרגלו אליו בשנים שעבדו. כל מיני מוצרים מארה"ב שבישראל עולים פי 4. כשהיינו מבקרים בארץ היינו מביאים מזוודה שלמה שבה רק מתנות ודברים שחברים ביקשו. ואז התחילו לבקש שנשלח להם כי הם לא רצו לחכות עד שנגיע. התחילו לפנות אליי גם חברים של חברים וזה התגלגל מפה לאוזן. קלטנו שיש צורך בזה אבל עוד לא חשבנו על עסק גדול".

יניב: "פתחנו איזה דף בפייסבוק וזה היה הכי פשוט שבעולם. אנשים שרצו לקנות משהו בארה"ב ושלחו אלינו הביתה ואנחנו ארזנו מחדש והיינו מעבירים את זה לדואר המקומי וממלאים בכתב יד את כל הטפסים. קרן עשתה את זה בזמן שאני למדתי".

זה מימן אתכם? קרן: "זה מימן אולי את הקניות בסופר וזה היה תעסוקה בשבילי. זה הרגיש כמו קלאב מצומצם שרק אם מכירים אותי יכולים להגיע אליי. לא היה פרסום או שיווק או כל דבר כזה. ממש כמו הדודה מאמריקה".

יניב: "נועם נולדה, אז קרן הייתה איתה בבית והייתה שולחת את החבילות בזמן הזה. החלטתי להקים אתר פשוט באינטרנט ובבלאק פריידי הראשון פתאום שמנו לב שמתחילות להגיע משאיות עם מאות חבילות אלינו הביתה. היינו בהלם. גרנו בקומפלקס והשכנים התחילו לשאול שאלות והרימו גבה. הסלון, המטבח והחדרים התמלאו בחבילות והבנו שיש כאן משהו".

כמה גדלתם מאותו דף פייסבוק לפני 7 שנים? יניב: "עברנו מהבית למחסן קטן ואז עברנו עוד פעמיים למחסן גדול מאוד. היו כמה מאות לקוחות והיום יש מעל 60 אלף לקוחות".

משמרים את הישראליות? קרן: "הבית ישראלי לגמרי. במסגרות החינוכיות הם לא במוסדות יהודיים כי רצינו שיהיו פתוחים לכולם ולנועם היו חברים טורקי ואיראני וחברות סינית ושוויצרית, אבל בבית זה חגים וסרטים בעברית".

מה חסר לכם? יניב: "המשפחה. ההורים שלי גרים בלוס אנג׳לס ושל קרן בראשל"צ וזה רחוק ולפעמים קשה". קרן: "אבל יצרנו פה משפחה חדשה עם חברים קרובים. זה לא ממלא את החוסר אבל עושה את זה יותר נעים ויותר קל".

על מה לא מוותרים? יניב: "במבה ובורקסים מהסופר הישראלי וגם זמן איכות עם הילדים".

מעסיקים את עצמכם בשאלה אם תחזרו לישראל? קרן: "תלוי את מי אתה שואל". יניב: "אני הייתי רוצה לחזור יום אחד. הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו ישראלים ולא רק מבחינת עברית וחגים אלא מבחינת הספייס הזה שיש למי שגדל בארץ".

חופשה אחרונה? קרן: ״טסנו לקוסטה ריקה לפגוש חברים שנסעו לטיול ארוך. היה כיף". יניב: "אנחנו משתדלים גם מדי פעם להיכנס לרכב ולטייל בניו המפשייר וורמונט וזה מקסים".