דרוש: סדר עדיפויות חדש בענייני כלכלה
לקראת הבחירות השלישיות דרוש פוליטיקאי אמיץ שיאמר את האמת: בשנים הבאות ניאלץ לשלם יותר מיסים ולהקפיא את רמת החיים
כאשר תוקם סוף-סוף ממשלה בירושלים היא תידרש לקבוע את סדר העדיפויות התקציבי לימי כהונתה, שהוא גם סדר העדיפויות הממלכתי בענייני כלכלה וחברה לשנים הקרובות. הצורך קריטי. הממשלה היוצאת נכשלה בדיוק בנקודה זו. האוצר שיקע את עצמו בקידום מהלכים צרכניים שאולי "הטיבו עם העם" בזמן הקצר, אבל לא תרמו מאומה לפתרון בעיית היסוד של המשק, שהיא פריון ייצור נמוך מדי - תוצאה של השקעה ציבורית מעטה מדי בתשתיות התחבורה, בבריאות, בדיגיטציה, בחינוך במגזר החרדי והערבי ועוד.
>> לסיפורים הכי מעניינים והכי חמים בכלכלה - הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
ההטבות שמאבד גבר חרדי שיוצא לעבוד - 5,400 שקל
אי השוויון מתרחב: הכנסות העשירון העליון גדולות פי 8.4 מהעשירון התחתון
הלמ"ס מפרסמת לראשונה: אלו השכונות העשירות והעניות בישראל
ממשיכים לבזבז באשראי: עלייה של 7.5% ברכישות ברבעון השני
מחקרים פורצי דרך של כלכלנים במכון אהרון למדיניות כלכלית ובחטיבת המחקר של בנק ישראל (שפורסמו לראשונה ב"ממון") הראו שקיים מחסור עמוק מאוד במלאי הון ציבורי בישראל. פחות מדי רכבות, פחות מדי בתי חולים, פחות מדי בתי ספר, פחות מדי שירותי ממשל מקוונים ועוד כהנה וכהנה תשתיות שהממשלות היו צריכות להשקיע בהן. למען האזרחים, למען הכלכלה. המחסור בהון ציבורי אחראי לשני שלישים מהפיגור בפריון, בשכר וברמת החיים בינינו לבין מדינות המפותחות מסדר גודל שלנו החברות ב-OECD.
לו הייתה לנו מערכת תחבורה ציבורית, מערכת בריאות ציבורית, מערכת תשתיות טכנולוגיה ציבורית ומערכת הכשרה והסבה מקצועית ציבורית כמו באוסטריה או אירלנד, ההכנסה הריאלית לנפש בישראל הייתה לפחות כמו במדינות אלו.
לפי החישוב של מכון אהרון, ובעקבותיו בנק ישראל והאוצר עצמו, סגירת הפיגור העצום במלאי ההון הציבורי, החברתי והטכנולוגי תוסיף 660 מיליארד שקל לתוצר המקומי השנתי של ישראל ותעלה את ההכנסה לנפש ב-40%. חזונו של בנימין נתניהו כשר אוצר להזניק את ישראל לצמרת תריסר הכלכלות הכי טובות בעולם היה מתממש.
זה לא קרה, ואין טעם לבכות כעת על החלב שנשפך. אין טעם לכעוס על הממשלה היוצאת ועל שר האוצר היוצא שביזבזו את זמנם ואת משאביהם על קידום תוכניות סרק. עכשיו יש מקום לאופטימיות: משרד האוצר היום כבר לא דומה לאוצר של אז. ראש אגף התקציבים, שאול מרידור, מתייצב באומץ לצידם של נושאי דגל השינוי בסדר העדיפויות של משרדו, כפי שהדברים באו לידי ביטוי ברור בדיוני כנס הורביץ הכלכלי השבוע. הכנס, בחסות המכון הישראלי לדמוקרטיה, ממשיך את דרכם של כנסי קיסריה האגדיים, בלט בתמימות דעים של משתתפיו המגוונים. בלט בקונצנזוס, חזיון נדיר.
המצגת המלאה שמרידור הביא עימו לכנס על "האסטרטגיה הכלכלית של הממשלה הבאה", לא הייתה שונה במהותה מהמצגות וההרצאות שהביאו לכנס נגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון, הנגידה לשעבר פרופ' קרנית פלוג, היועץ הכלכלי הבכיר לאיחוד אירופה הליודורו אררויו, החשב הכללי רוני חזקיהו, נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש, בכירי ההייטק וכלכלנים ממכוני מחקר אוניברסיטאיים. זה היה מפגן מרומם נפש של הסכמה רחבה.
נתחיל מהנתונים. הביצועים של הכלכלה הישראלית בעשור של נתניהו היו בינוניים ומטה, ובחמש השנים האחרונות מאכזבים ממש. מ-2014 צמח התוצר הריאלי לנפש בישראל במצטבר ב-4.6% בלבד. פיגרנו בצמיחה לנפש אחרי הממוצע של 36 מדינות ה-OECD (צמיחה לנפש של 9.5%), ובמיוחד אחר המדינות שבצמרת. לא סגרנו במאומה את הפערים לרעת ישראל בפריון העבודה והייצור, אלא הרחבנו אותם. ואם באי-שיוויון בהכנסה משפחתית פנויה מדובר, עד 2016 הוא אכן צומצם, אך מאז העמיק שוב.
המספרים לא נתונים בוויכוח. לא נתונים בוויכוח גם שלושת מאיצי הצמיחה שהכרחי להפעילם כדי לא לפגר שוב במרוץ הכלכלי הגלובלי. מאיץ ראשון: השקעה ציבורית מצטברת של כ-200 מיליארדי שקל בתחבורה ציבורית, בריאות ציבורית וקידום טכנולוגיה ציבורית. מאיץ שני: הפניית משאבים לשיפור רמת ההשכלה, האוריינות והמיומנות המקצועית בקרב החרדים והערבים. מאיץ שלישי: הפחתת המעורבות האובססיבית של הממשל במגזר העסקי, הגורמת למחסור שלא ייאמן במלאי הון יצרני - מכונות, ציוד וטכנולוגיה - לעובד.
השכיר הישראלי עובד יותר קשה מעמיתיו באירלנד, למשל, אבל מייצר (ולכן גם משתכר) הרבה פחות ממנו מפני שלרשותו עומדים לרוב אמצעי ייצור מיושנים, מפגרים, שחוקים. מלאי ההון היצרני העסקי לעובד באירלנד גבוה פי 3 מישראל ובדנמרק פי 2.5 מישראל. האשם לא בעסקים, האשם במדיניות הממשלות.
נגמרה גם המחלוקת בין האוצר לבנק ישראל על המקורות למימון המפנה בסדר העדיפויות: לא יהיה מנוס מעלייה חדה בנטל המיסים על תושבי ישראל. מרידור הציג למשתתפי הכנס דיאגרמות על נטל המס הישיר בישראל בהשוואה בינלאומית ולאורך זמן. משקל מיסים אלו - מס הכנסה, מס חברות, ביטוח לאומי ומס בריאות - מגיע אצלנו לכ-19% בלבד מהתוצר המקומי לעומת 23% מהתוצר במדינות OECD ו-25% מהתוצר באירלנד. זהו פער שנתי של 80 עד 90 מיליארד שקל, הכסף הנדרש להגדלת ההשקעה הציבורית.
תמימות דעים כזו בכנסי קיסריה/הורביץ היא נכס לאומי חשוב. היא מגדירה מחדש את המשימה של הממשלה הבאה כסגירת הפער בינינו לבין מדינות המערב המובילות באמצעות תוספת עצומת ממדים וכספים לתקציבים ציבוריים שתמומן כמעט כולה מהעלאת מיסים.
לקראת הבחירות השלישיות, היכן הפוליטיקאי שיאמץ את המסר של כנס הורביץ ויאמר את האמת: בשנים הבאות יידרשו 75% מהישראלים להדק את החגורה, לצמצם את ההוצאות הפרטיות ולהקפיא את רמת החיים הפרטית כדי לפנות משאבים לגידול רב בהוצאה הקולקטיביות שלנו כחברה וכמדינה. פחות צריכה, יותר צמיחה. דברו אלינו אמת.
תחנת הרכבת הזו נבנתה לעשור הבא. קומות של רציפים, מעברים עיליים ותת-קרקעיים, שילוט אלקטרוני מתקדם, אולמות המתנה רחבי ידיים, חנייה בשפע מרשים, אדריכלות עם תנופה - וריקנות גדולה. שתי קופות בלבד פתוחות, נוסעים בודדים מחכים לרכבות מעטות. רוח סתיו שורקת ביניהם. התחנה יכולה לשרת רבע מיליון נוסעים ביום אך משרתת שתי רבבות. עדיין.
על אחד הקירות הושם תבליט - חזית של אותה תחנה מלפני 60 שנה. עמדתי לידה דקות ארוכות, מוצף גלי זיכרון. מהתחנה הישנה הזו, ״לודז׳ התעשייתית״, מפויחת, מוזנחת, מסריחה מוודקה וקיא, יצאנו הוריי ואני בדרכנו לישראל באביב 1957. ילדותי הקדומה עברה כאן, בעיר תעשיות הטקסטיל הפולנית לודז׳; הוריי התיישבו בה כששבו, פליטי שואה חסרי כל, לפולין ההרוסה ממעמקי ברה״מ ונתקעו עד חלוף הסטליניזם.
חזרתי אליה לראשונה אחרי 30 שנה, בסתיו קודר של 1987. ראיתי עיר בקריסה, ענייה להחריד, עם המוני פועלים בבגדי עבודה מרופטים נדחקים לחשמליות מיושנות, עם תורים אינסופיים לפני חנויות ממשלתיות לא-חשוב-של-מה, כי ממילא לא היה בהן דבר, עם טיח שחור המתקלף מבתי מגורים צפופים. לא נכנסתי אז לתחנת הרכבת ולא חיפשתי את דירת ילדותי. הסתפקתי במבט חטוף.
לפני כחודש חזרתי ללודז׳ בשנית, שוב אחרי כ-30 שנה. נעניתי להזמנתם של העירייה ושל עיתון עסקים פולני בשפה האנגלית, Poland Today. יכולתי לשוטט בין רחובותיה בחיפוש עקבותיו של ילד יהודי נושא תיק כבד ומפלס את דרכו בין ערימות שלג לשערי אחד מבתי הספר האלימים בעיר הקשה, רדוף פחדים מהלילה שבו גברים במעילי עור יבואו לקחת לתמיד את אביו הציוני. יכולתי, אך ויתרתי. מצאתי לודז׳ אחרת, משתקמת, מתקדמת, משתדלת. מתייפייפת. בונה בגדול, מכוונת גבוה בתקווה לחדש את ימיה כמטרופולין כלכלי ותרבותי. לודז׳ שלהם. שלי נשארה נעולה בזיכרון שהוא מנגנון נפשי מתעתע.
תיירים ישראלים בפולין פוסחים עליה בלי לתת את הדעת לנוכחות היהודית העצומה שהייתה בה לפני מלחמת העולם השנייה. יהודים היו אז לפחות שליש מתושבי לודז', כ-220 עד 250 אלף. הם הביאו לעיר את המהפכה התעשייתית, את החשמליות, את הספריות, את הבנקאות, את העיתונות, את הקולנוע. הבמאים רומן פולנסקי ואלכסנדר פורד, הפסנתרן ארתור רובינשטיין, האדריכל דניאל ליבסקינד, ממציא שפת האספרנטו אליעזר לודוויג זמנהוף, הצייר ארתור שיק (שאייר את מגילת העצמאות), המשוררים יצחק כצנלסון ויוליאן טובים, צמד הבדרנים דז'יגאן ושומאכר, מדען החלל ארי שטרנפלד, סגן המפקד של מרד גטו ורשה מרק אדלמן - הם ועוד אישים יהודים רבים באו מלודז׳ שאת שמיה כיסה תמיד עשן ארובות סמיך.
לודז' לא נחרבה במלחמות ולכן עומדים בה על תילם בנייני המגורים והמשרדים דמויי ארמונות שהיו בעבר בבעלות משפחות יהודיות אמידות - בנקאים, סוחרים, עורכי דין, רופאים, יזמים. על אחדים השתמרו כתובות בעברית והם עדיין קרויים על שם בעליהם: הארמון של פוזננסקי, בתי רוזנבלט, סילברסטיין, מינץ, אשר כהן, גולדבלום, לנדאו.
ב-1835 התיישב בלודז׳ היזם קלמן פוזננסקי. הוא ובנו ישראל הקימו בה את תשלובת תעשיית הטקסטיל השנייה בגודלה באירופה מחוץ לבריטניה. הראשונה הייתה אף היא בפאתי לודז', בבעלות יזם בלגי. בשיאם העסיקו מפעלי פוזננסקי כ-7,000 עובדות ועובדים במתחם מיוחד שכלל מטוויות, בתי צביעה, בתי מלאכה, תחנת כוח, תחנת רכבת, מחסנים, מגורי עובדים, פעוטון ובית ספר, מטבחים, חדרי אוכל, מתקני תקשורת. רובע עצמאי לתפארת בנוי לבנים אדומות. תושבי לודז׳ העניקו לו את הכינוי ״מנופקטורה״, בית חרושת. מנופקטורה ייבאה כותנה מהמזרח הרחוק שגידלו החקלאים ההודים במיוחד עבור פוזננסקי וייצאה את הבדים ואת מוצרי הטקסטיל לבתי המסחר במערב אירופה.
העסקים פרחו, העיר שיגשגה והייתה למכרז התעשייתי המוביל של פולין. גם יהודה מוזס, ראש משפחת מוזס בעלת השליטה ב"ידיעות אחרונות", הקים מפעל טקסטיל בלודז׳ ועם עלותו ארצה ב-1923 הקים אותו מחדש בתל אביב תחת השם לודז׳יה. לודז׳ הייתה אז מותג.
המשבר הכלכלי הגדול בשנות השלושים גרר את מפעלי פוזננסקי לפשיטת רגל. השתלטו עליהם בנקים איטלקיים. בעת הכיבוש הנאצי הם סיפקו מדים לוורמאכט. לאחר שחרור העיר הם הולאמו והופעלו מחדש כחברת טקסטיל תעשייתית ממשלתית כושלת.
נפילת הקומוניזם הפילה סופית את תעשיית הטקסטיל בלודז׳. המתחם עצום המידות של מנופקטורה עמד שומם ונטוש עשר שנים, עד שנרכש ב-1999 על ידי קרן הון צרפתית. זו השקיעה בהפיכתו, תוך שימור המבנים הישנים, למרחב עירוני של קניות, תערוכות, גלריות, מוזיאונים, מסעדות, תיאטרונים ובתי קולנוע. באחר צהריים סתווי חמים הסתובבתי בשטח, נטמע בין צרכני תרבות לצרכני קניונים. מקום אידאלי לבילוי משפחתי, אלמלא השיק לשטחיו של גטו לודז׳.
ב-1939 הנאצים סיפחו את הלודז׳ לרייך השלישי ושינו את שמה לליצמאנשטאדט. בגטו ליצמאנשטאדט רוכזו יותר מ-200 אלף יהודים ואף הוגלו אליו יהודים מצ'כיה ומגרמניה. הניהול העצמי כביכול של חיי היומיום בגטו הופקד בידי יודנראט, מועצת יהודים בראשות עסקן בשם חיים רומקובסקי. דמות אפלה, עבריינית ודוחה של משת״פ יהודי שחרץ גורלות של רבבות והכתיר את עצמו כקיסר הגטו. בספטמבר 1942 הסכים רומקובסקי לדרישת הגרמנים להקריב 10,000 ילדים יהודים בני עשר ומטה ועוד 10,000 יהודים מבוגרים וחולים כדי ״להציל את השאר״ ושיכנע את יהודי הגטו לא למרוד ולא להתנגד לשליחת יקיריהם למוות. לסבול בשקט. שנתיים לאחר אותו חזיון זוועות נשלחו כל יהודי גטו לודז׳ הנותרים לאושוויץ, רומקובסקי ביניהם. המשלוחים יצאו מצומת רכבות Radegast, שהוא עכשיו אתר הנצחה עירוני מרשים ודל מבקרים.
מעריכים כי כ-5,000 יהודי לודז' בלבד שרדו את השואה. העיר שתלה על שמם את ״גן הניצולים״: לכל ניצול מזוהה נשתל בו עץ. גם להוריה של נגידת בנק ישראל קרנית פלוג. בקצהו הרחוק והמבודד של הגן נחנך ב-2014 "מרכז לדיאלוג והבנה" על שם מרק אדלמן. תרומת העיר ומשפחת זיסר מישראל. בלובי המואר המשקיף על הגן ועל שרידי הגטו ישבתי לשיחה עם אחת מהמנהלות. אנחנו בעיקר מוסד חינוכי, סיפרה, שייעודו להפיץ סובלנות והתנגדות לגזענות ולשמר את זכרה של לודז' היהודית. בבית הקברות היהודי הסמוך, גדול בתי הקברות היהודיים באירופה, הוטמנו לפחות 240 אלף יהודים. סיור בין המצבות מדכא. ההזנחה רבה ומקוממת.
בסוף אוגוסט השנה ערכה עיריית לודז', בה (כמו בערים גדולות נוספות בפולין) יש רוב למפלגות האופוזיציה הליברליות-דמוקרטיות, שורה של אירועים, במשך שלושה ימים, לציון 75 שנה לחיסול הגטו. ישראל הרשמית לא טרחה להשתתף. היינו בעיצומו של מו"מ קואליציוני, לא?
בכניסה לבית המלון בו שוכנתי, הממוקם בסמוך לבית הספר הגבוה לקולנוע, נפתחה מסעדת "תל אביב", השוקקת אורחים לא יהודים. בלודז׳ חיים עכשיו כמה מאות יהודים בלבד והנוכחות העסקית הישראלית בה צנועה.
העיר מתאמצת להמציא את עצמה מחדש באמצעות עיצוב טקסטיל, שירותי לוגיסטיקה רב-לאומיים (נחנך בה מרכז הפצה של אמזון), עידוד יזמי טכנולוגיה, משיכת משקיעים לאולפני קולנוע בעלי מוניטין רב שנים והשתלבות פעילה בפרויקט הסיני הגדול של פיתוח נתיב סחר יבשתי בין המזרח הרחוק למערב אירופה. רכבת מסע ישירה לעיר צ'נגדו במרכז סין יוצאת מלודז' מדי יום למסע בן 12 ימים.
כשעזבנו את לודז׳ ב-1957 בכיתי מרה. כשעזבתיה לפני חודש בדרכי לארץ שוב נקוותה דמעה בעיני. בתדירות של פעם ב-30 שנה, נראה שזו הפרידה.
לפנייה לכתב/ת 
