פיי (ציפי) הולנד: "פחד עבורי הוא המלצה בלבד"

פיי (ציפי) הולנד לא פוחדת מהפחד. הוא מוכר לה. מספר פעמים בחייה חוותה אותו, עד כדי פחד מוות. באותן פעמים - היא הסתכלה לו בעיניים וניצחה אותו. הולנד, אשת עסקים, פעילה חברתית ופילנטרופית, אומרת בראיון מיוחד לדור ה־S ממקום מגוריה במיאמי: "אם אלוהים הציל אותי מכמה מקרים והשאיר אותי פה, הרי שיש לו סיבה לכך".

היא נולדה בסיביר ב־1940, כציפי רפפורט. לשם ברחו הוריה מרוסיה בזמן מלחמת העולם השנייה. בסיביר העבירה את השנים הראשונות לחייה, עד שמשפחתה נאלצה לברוח משם, מאימתו של יוסיף סטלין, שכפה את הקומוניזם בבריה"מ. הוריה נהגו לספר לה איך לקתה במחלת הטיפוס, מחלת מעיים קשה, כשהייתה בת שנתיים, ואיך, באורח נס, התגברה עליה. היא עצמה זוכרת, איך כילדה, עם תום המלחמה, נשלחה לישראל עם שליחי ההגנה, איך בדרך שוב חלתה, אושפזה בבית חולים, ולא הגיעה לישראל. "גם במקרה זה חשבו שלא אשרוד, ושוב הפתעתי את כולם והתגברתי".

ציפי הולנד ובנותיה(צילום: אלבום פרטי)

בסופו של המסע, התיישבה משפחתה של הולנד בארה"ב והתבססה. במיאמי פגשה הולנד את סידני (יהושע), והם נישאו. "בנינו את ביתנו באהבה, היינו מאושרים כזוג, ובוודאי כשנולדה בתנו הבכורה - שרון". האידיליה נקטעה כשבעלה, שהקים עסק לחימום וקירור מרכזי, נפצע באורח קשה. "לילה אחד הייתי לידו בבית החולים, ופתאם הוא קם ואמר לי שהוא לא רוצה לחיות יותר, שהוא לא יכול לקבל את עצמו פצוע. פחדתי. בתנו הייתה אז בת עשרה חודשים. הבטתי בו ואמרתי: 'אין בעיה. אבל לא רק אתה, שנינו קופצים מהחלון. אני לא נשארת לבד עם תינוקת'. לשמחתי, זה עבד", היא מחייכת. "סידני הסתכל עליי, חיבק אותי, והמשכנו בחיינו. הוא התגבר על הפציעה לאט, למעט איבוד ראייה בעין אחת. לאחר מכן נולדה בתנו הצעירה: עדינה, ומשתי הבנות יש לנו חמישה נכדים".

המציאות מעמידה במבחן

כשנדמה היה, שחייה של הולנד נעים כבר על מסלול שגרתי וטוב, שוב העמידה אותה המציאות במבחן. "לפני 15 שנה התעוררתי והרגשתי שמונחת משקולת על לבי. בעלי לקח אותי לביה"ח, שם – התעלפתי, וכשהתעוררתי לאחר כמה ימים הסבירו לי, שהעורק הראשי של לבי התפוצץ, ורק בזכות הגעתי לביה"ח בזמן וניתוח החירום שהצליח – נשארתי בחיים. הבעיה הייתה, שאיבדתי את הזיכרון לתקופה מסוימת, תקופה בה חוויתי פחד אמיתי. זו הייתה תקופה בה חזרתי להיות ילדה בת 6 בגרמניה, שפוחדת שהגרמנים מגיעים להרוג אותה. במשך כשנה לא יכולתי לשאת רעשים ואנשים, לא זיהיתי את הנוכחים. לאחר תהליך ריפוי משולב, חזרתי לעצמי. שוב ניצחתי את הפחד".

אם היה פחד, עליו היא חשבה שלא תתגבר, זה היה החשש להישאר בעולם בלי בעלה, שנפטר במפתיע לפני כחמש וחצי שנים. "ב־4.7.2013", היא מספרת בעיניים דומעות, "הלכנו לים. לאחר כחצי שעה סידני נכנס למים, ופתאם ראיתי אותו עושה לי סימן, מחזיק את ידו על לבו, ומתמוטט. ניסיונות ההחייאה לא הועילו והוא נפטר. זה היה רגע בו באמת פחדתי, כי לא יכולתי לחשוב על החיים בלעדיו. בעלי היה אהבת חיי, הוא היטיב איתי, היה אדם מיוחד, בעל נפלא, אבא וסבא מדהים. שקעתי בדיכאון עמוק. מהמצב הקשה הוציאו אותי חמשת נכדיי, שאמרו: 'סבתא, עד כאן. איבדנו את סבא, את רוצה שנאבד גם אותך?' והחזירו לי את הטעם לחיים".

ציפי הולנד ותלמידים(צילום: אלבום פרטי)

מה לוקחים כמסר לחיים לאחר כמה מקרים בהם חווים כאלו פחדים?

"אני חיה עם כאב וגעגועים שלא נגמרים, אבל הבנתי שרגע שחולף לא חוזר, ושאני חייבת לחיות את החיים שלי במלוא עוזם. כל בוקר כשאני קמה זו סיבה לחיוך ולתקווה, ויש לי סוג של שליחות בחיים: לספר את מה שעברתי, כדי שהדורות הבאים יבינו את משמעות וערך החיים. חייבים להתקדם למרות הכאב והקושי".

והנה פחד שהולנד לא ממש יכולה לו, ועושה ככל יכולתה כדי להתגבר גם עליו: החשש מהתגברות האנטישמיות בעולם בכלל ובארה"ב בפרט, והחשש משואה נוספת. "זו טעות לחיות בחו"ל ולחשוב שהכל בסדר, רק בגלל המרחק מהמדינה. אנשים חושבים שהם 'יהודים אמריקאים', ולא מבינים שאם לא תהיה לנו מדינה, הם יהפכו ברגע אחד לסתם יהודים באמריקה. אם מדינת ישראל לא תהיה קיימת, ליהודים לא יהיה מקום להיות בו, ויגיע היטלר חדש. המסר שלי ליהודים באמריקה הוא שלא יפחדו לספר שהם יהודים, שלא יפחדו לספר על השואה. לכן גם כל־כך חשוב לי להפנות חלק מהתמיכה שלי לארגונים בישראל. אני מתגוררת בארה"ב, אבל ליבי בישראל. הדרך לשמר את המורשת ואת אהבתנו לישראל היא השארת עקבות בישראל, כדי שנדע שלילדים ולנכדים שלנו תמיד יש בית להיות בו".

ציפי הולנד והנכדים(צילום: אלבום פרטי)

לפני שנה, ב־27 בינואר, יום השואה הבינלאומי, נשאה הולנד דברים לפני כאלף סטודנטים בבית ספר קתולי במיאמי. היא שיתפה את התלמידים בחוויותיה וחזרה על המסר העקבי שלה: אין דבר כזה NEVER AGAIN. השנה היא שוב תחזור לאותו בית ספר, לאור בקשת התלמידים. "מחובתנו ללמד את הילדים והנכדים שלנו את נושא השואה. אני הייתי שם. רק כשהגעתי בפעם הראשונה לישראל הבנתי מהי משמעות של חופש. אני מביטה על האנטישמיות באמריקה ופוחדת. לצערי, יש מספר הולך וגדל של יהודים, שפוחדים ואפילו מתביישים להודות בעובדה שהם יהודים. המצב הזה עלול לקחת אותנו בדרך מסוכנת לשואה נוספת".

המטרה והדרך:"גשר של אהבה"

לפני קצת יותר משנה הקימה הולנד את עמותת "גשר של אהבה", כשהכספים שמצטברים מפעילות העמותה מופנים לתמיכה בניצולי שואה, לסיוע למשפחות של ילדים על הרצף האוטיסטי או עם צרכים מיוחדים, ולנזקקים. "חייבים לאחד כוחות, כי הרבה אתגרים ניצבים לפנינו בכל הקשור למדינת ישראל, וגם בקהילה היהודית המגוונת באמריקה", היא מסבירה. "צריך לטפח 'גשר של אהבה', ולהבין שהכוח שלנו הוא באחדותנו. ביחד עם דרור משולם, מנהל פעילות העמותה, אנחנו מוציאים לפועל באמצעות אירועי תרבות את החזון: ערבות הדדית, זהות יהודית וישראלית, כשכל זה למען עתיד הדור הבא".

ציפי הולנד מדליקה נר חנוכה(צילום: אלבום פרטי)

ציפי הולנד בגרמניה(צילום: אלבום פרטי)

אף מילה על הגיל? הוא לא מפחיד אותך?

"לא. הגיל הוא לא פקטור עבורי, אני גם לא מרגישה לבד. אני מוקפת במשפחה ובחברים, והפעילות החברתית ממלאת אותי. גם כשאני לבד, אני לא מרגישה בודדה. יש לי עולם שלם משל עצמי".

את מעזה לחשוב על אהבה חדשה?

"תראי", היא מהרהרת בקול, "לא טוב היות האדם לבדו. אין יום שאני לא כואבת את מותו של בעלי, אבל אני לא פוסלת דבר. לאחרונה נכחתי בהקרנה של הסרט: "אהבה בשלייקס". נהניתי מכל רגע. בסוף רואים את הנשיקה בין השחקנים, שמגלים מחדש את האהבה בגיל מבוגר. הסתכלתי והתרגשתי, כי זה מאפשר להבין, שעדיין יש אהבה בעולם, וכשזה קורה – זה קורה. אבל גם אם זה לא יקרה לי, יש לי עולם שלם. אני אוהבת לטייל, להכיר אנשים, לתרום למטרות חשובות. כשאני משפרת לילד חולה או לניצול שואה את המציאות בה הוא חי - הלב שלי מתמלא, אני מקבלת טעם לחיי".