לא תפסיק לרקוד

למען הגילוי הנאות: אסתר גרייצר, מושא הכתבה, היא דודתי (שקרויה במשפחתנו: 'דודה טטל'). משחר ילדותי אני זוכרת אותה כאישה מטופחת, מבשלת אוכל צרפתי מדהים, ובעיקר רוקדת את החיים. מאז ועד היום היא גם מלמדת ריקוד וזכות על הריקוד, כאמצעי ששומר על חיוניות החיים. גם היום, כשהיא בת 86, נשואה לישיעהו (91), אם לשתי בנות וסבתא ל־4 נכדים, היא ממשיכה לרקוד, ומלמדת ריקוד בהתנדבות במועדון גמלאי שהם, המקום בו מתגוררת המשפחה המורחבת. בשנים האחרונות היא גם יו"ר המועדון. באפריל 2018 השתתפה בטקס "גיבורות היופי", בו השתתפו 70 ניצולות שואה שגילן בין 78 ל־105, אירוע שהתקיים ביוזמת יזמית האופנה לימור כץ, היועצת הזוגית סיגל דראל, ואל"מ במיל. רונית לב.

רוקדת ריקודי עם (שנייה מימין)(צילום: אלבום פרטי)

היא נולדה בליון שבצרפת, וזוכרת במדויק את היום בו אביה וסבה נלקחו לאושוויץ. "אומנם לא הלכנו עם טלאי צהוב, אבל היה ברור שאנחנו נרדפים. את היום האחרון בו ראיתי את אבי וסבי בחיים – לא אשכח. הייתי ילדה בת 10, ומדי יום, כשהייתי חוזרת מביה"ס, הייתי עוצרת בחנות החייטים של אבי, סבי ודודי. באותו יום הגעתי, וראיתי שהחנות סגורה. הצצתי וראיתי שהם יושבים בפנים, ואיש, שלא הכרתי, החזיק אקדח, וסימן לי עם האצבע להסתלק. חזרתי מהר הביתה, ואמא שלי, שהבינה שהלשינו עליהם, לקחה אותי ואת אחי, אז בן חודש, להסתתר אצל משפחה אחרת. זו הייתה הרכבת האחרונה שיצאה מליון לאושוויץ. ב־1945 דודי חזר, הוא שרד. את אבי וסבי לא ראיתי יותר בחיים. לא פעם אני חוזרת לאותם רגעים ובוכה, אבל לשמחתי, הקמתי משפחה נפלאה בישראל, והריקוד, שתמיד יהיה חלק בלתי נפרד מחיי, מחזיק אותי חיונית ומאושרת".

"בוודאי, אבל אני מזיזה מיד את המחשבה על כך. לצערי, חלק מהחברות שלי אינן עוד בחיים, וברור שהזמן שעובר הוא דבר מפחיד, אבל אני לא מעסיקה את עצמי בפחד הזה. אני שומרת על עצמי מטופחת, עסוקה, עובדת וכמובן רוקדת. הריקוד גורם לך לשכוח הכל, הוא עושה טוב על הנשמה".

אסתר גרייצר,(צילום: אלבום פרטי)

הריקוד הוא חלק בלתי נפרד מחייה של גרייצר משחר ילדותה. "כילדה למדתי בלט, אבל נהגתי ללכת בכל שבוע כ־3 ק"מ עם מי שהייתה האופר שלי, רק כדי לראות איך היא רוקדת ריקודים סלוניים. נמשכתי לתחום הזה. בינואר 1951 עלינו - אמי, אחי ואני לישראל, פה חיכו לנו סבתא וסבא שלי מצד אמי ודודיי. ופה הפכה אהבת הריקוד שלי גם למקצוע".

זאת לדעת: משנת 1934 החלו בישראל לרקוד ריקודים סלוניים, שניתנו על־ידי מורים לריקודים, שהגיעו מארצות שונות. אחד המורים הידועים והמוערכים היה הנס גוט, שהגיע מפרנקפוט שבגרמניה, וחזר לשם ב־1956. בזמן שחי בישראל, פתח גוט את ביה"ס לריקודים שלו ברחוב בן יהודה. במקרה, גוט היה נשוי ליהודית, אחותה של פאני - אמה של גרייצר, כך שהדרך לריקוד בישראל הייתה סלולה עבורה. היא זוכרת שביום שהגיעה לישראל, כבר ביקרה בביה"ס בבן יהודה, וגוט הפך למורה לריקודים שלה, "המורה הכי טוב שיכול להיות", לדבריה.

"לא דיברנו, רק רקדנו"

ב־1952 התגייסה, נשלחה לקורס ריקודי עם, אבל בסופו של דבר הייתה חיילת בנח"ל. לאחר שנישאה ב־1954, החלה לעבוד בביה"ס לריקודים "סמי ובנו" ברחוב אלנבי בתל אביב, שהיווה אז מוסד תל אביבי תרבותי מפורסם, בו נהגו לבקר קבוע אנשי הבוהמה התל אביבית, פוליטיקאים ואנשי צבא. שמי פרי, בנו של סמי, הפך למורה ולבן זוג הקבוע של גרייצר לריקודים, ועד היום הם בקשר.

טטל והנס גוט(צילום: אלבום פרטי)

בהמשך נסעה גרייצר לצרפת, שם קיבלה את התעודה הראשונה שלה כמורה מוסמכת לריקודים. ב-1958 ילדה את בתה הבכורה - רונית רוזין (גרייצר), עו"ד במקצועה, שרוקדת בעצמה כבר 15 שנה טנגו הארגנטינאי. "אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה עם אמי בסטודיו", מוסיפה רוזין לשיחה. "הייתי רואה אותה רוקדת, ומסמנת לעצמי את הצעדים. בסוף כל שיעור אמי הייתה רוקדת איתי". בתה הצעירה של גרייצר - לימור, רקדה בצעירותה בלהקת בת דור.

במשך השנים עבדה גרייצר בחנות להלבשת גברים ברמת גן, מקום מגוריהם הקודם, ובמקביל לימדה ריקודים סלוניים. כשהתקרבה לגיל 60, נסעה ללונדון, וחזרה משם עם שתי תעודות הסמכה נוספות מהאקדמיה למחול: לריקודים סלוניים ולריקודים דרום אמריקאים. "אין לי בעיה לרקוד לבד. בכל מקום שיש מוסיקה, אני קמה ורוקדת. מה גם, שתמיד מוצאים עם מי לרקוד", היא מראה תמונות ומחייכת, כשהיא עוברת לתמונה שצולמה בשייט, בו השתתפה לפני כשלוש שנים: "רקדתי לבד על הסיפון. פתאם ניגש אליי גבר, שלא הכרתי. הוא היה איטלקי, והזמין אותי לרקוד. לא דיברנו, רק רקדנו. כשנודע שיש תחרות ריקודים על הספינה, החלטנו להתחרות, וזכינו במקום הראשון".

טטל עם שמי פרי(צילום: אלבום פרטי)

טטל עם שמי פרי(צילום: אלבום פרטי)

"ממש לא. כשאת רוקדת טוב, כולם רוצים לרקוד איתך ולא משנה בת כמה את. בכלל, אם כואבים לך הרגליים או הגב, לכי לרקוד. כשאת רוקדת עם החיים - לא כואב כלום!".