לא פחות ממושלם
"מונטוורדי עד הסוף" - אנסמבל הסולנים אי פג’יוליני שר מדריגלים מאת מונטוורדי בפסטיבל ישראל
נתחיל בשורה התחתונה: פשוט נפלא, מוסיקה שמימית, ביצוע מושלם.
וכעת נחזור לשורה הראשונה: בכניסה ניתן לך כרטיס קטן ובו מספר השולחן. אתה נכנס פנימה והנה... לא אולם קונצרטים אלא אולם חתונות. אתה מצטרף ליושבים סביב שולחן עגול עם מפה לבנה, בקבוק יין, זיתים ובוטנים מלוחים. ואז במפתיע מתחילה פתאום הגברת הצעירה, הצנומה למראה שלידך, לפצוח בשיר. ופתאום מתברר לך שאתה יושב ליד סופרנית מדהימה. ובשולחן משמאל מרעים פתאום הגבר הזה, שזה עתה אכל זית, בקולו העבה, ופתאום מתברר לך שאתה שומע ברגע זה את זמר הבס הטוב בעולם. והבלונדית החמודה שלידו מלטפת את זרועו בחשק גלוי, וזוחלת לאיטה אל תוך זרועותיו. והוא, עיניו נעוצות בה בחמדה, ידיו מעסות את גבה, והוא שר.
ברוכים הבאים לאנסמבל אי פג'יוליני. האנסמבל - 6 זמרים ו6 שחקנים - עושה תיאטרון מוזיקה. כלומר הם שרים (מוזיקה מתקופת הרנסנס, תכף אבהיר מה) אך זה אינו קורה כדרך מקהלות מעונבות על הבמה, אלא בטי-שרט וסנדלים, על הכסא שלידך. הם נעים בקהל, יושבים לצידו, יוצאים מן האולם בטריקת דלת נזעמת, חוזרים, בוכים, נופלים על הריצפה. והכל תוך כדי שירת א-קאפלה רצופה (שירה בלא ליווי כלי), בקולות צלולים ובפיצ' (גובה צליל) מושלם.
ההתרחשויות הדרמטיות כולן בזוגות: לכל זמר או זמרת יש בני זוג - שחקן או שחקנית. וכל זוג שכזה אוהב ומתקוטט, רב ומתפייס. הם מתמזמזים בגלוי (כן, הבס שיגר את ידו מתחת לחולצתה אל עבר שדה), הם רבים בגלוי (כן, הבלונדה של הבריטון סטרה לו והסתלקה בזעם. אחר-כך חזרה...). ובעוד הפרטנר של הסופראנית נושא אותה בזרועותיו החסונות ומרעיף עליה נשיקות, היא שרה, בקול שמימי.
ושלא תהיינה אי-הבנות, אין המדובר באירו-פופ א-לה-אירוויזיון. המדובר בשירים שנוצרו לפני יותר מ-400 שנים: 19 מדריגלים שפרסם קלאודיו מונטוורדי (1643-1567) ב-1603 "האוסף הנפלא ביותר לאנסמבל קולי שנכתב אי-פעם".
נשלפו מהארכיב
לפני כמה עשרות שנים החל עולם המוזיקה מתעניין מחדש במוזיקה של ימי הביניים ובמוזיקה מתקופת הרנסנס. וכך, אחרי מאות שנים של שיכחה, נשלפו מונטוורדי ועוד יוצרים בני דורו, מהארכיב, ועלו שוב לבמות. מונטוורדי, יותר מכל עמיתיו, מצליח לגעת בך ולרגש. המוזיקולוגים יאמרו שהפלא הזה מתרחש בשל שימוש ייחודי שהוא עושה בדיסוננס, כלומר דווקא בחוסר הרמוניה בין הקולות. זו פוליפוניה (ריבוי קולות) במיטבה, המצליחה לחולל במאזין תחושה של מתח, ותפוגה, אמוציות חזקות ותחושה של התעלות.
במאה ה-16, בתסיסה הגדולה שפקדה את האמנות על כל ענפיה, יצאה גם המוזיקה לחירות. היא הגיחה מן הכנסיות אל הרחוב, ויצאה ממשכנות האצילים אל בתי העם הפשוט. המוזיקה חדלה להיות, מה שהייתה עד אז, אמצעי ביטוי דתי בלבד, והייתה לביטוי רגשי ואמנותי חילוני צרוף. שיאו של תהליך החילון המוזיקלי הזה התרחש במאה ה-17: בצרפת התחילו הזמרים הנודדים (הטרובדורים) לשיר שאנסונים; בספרד נפוצו הרומאנסות הנוגות והבלדות הקיצביות יותר; ובאיטליה מדריגלים. שירי חול רבי-קולות, כמו אלה הנפלאים ששמענו בפסטיבל ישראל.
נושאי המדריגלים הם חילוניים מובהקים. למן עלילות גיבורים ועד, ובעיקר, עלילות אוהבים. מריבות, התפייסויות, געגועים ותאווה. וכך מביט הגבר חולה האהבה בכוכבים ושר-קורא נואש: "לו אך גיליתם לחמדתי את הלהט הבוער בי, כשם שאתם מגלים לי את יופיה הנדיר, כי אז זיו אורכם מעורר היה את רחמיה, כשם שמעורר את אהבתי". והיא מתייפחת בעונג: "הו לשון יקרה, מלאי אותי בהבל נשיקות עד כי אמות מרוב מתיקות...". (המוות המתוק הזה של משוררי הרנסנס קרוי היום בפינו "אורגזמה").
אלא שגם אם נושאי המדריגל "פשוטים" הם, לא כן מבנהו המוזיקלי. השירה החילונית הזו שואבת את המבנה הקולי שלה מן השירה הכנסייתית של ימי הביניים – מן הפוליפוניה. השיר בנוי מ-5 קולות המשתלבים זה בזה (מן הגבוה לנמוך: סופראן, מצו סופראן, טנור, בריטון, בס). לכל קול קו משלו וטקסט משלו. הם אמנם משתלבים זה בזה, בדרך מתוחכמת ומופלאה לעיתים, אך ב"מחיר" של דיס-הרמוניות ודיסוננסים. מלחינים פסקו לכתוב יצירות פוליפוניות במאה ה-18 ועברו למוזיקה חד-קולית (הומופונית) שבה כל הקולות משתרגים סביב לציר מוזיקלי אחיד. אוזנם של מאזיני המוזיקה ב-300 השנים האחרונות, שלא ידעה את הפוליפוניה, איבדה גם את יכולתה להקשיב למוזיקה שכזו.
וכאן מצוי סוד המהלך המבריק כל-כך של האנסמבל. קשה לנו היום, במאה ה-21, לשבת באולם קונצרטים סטנדרטי ולשמוע מדריגלים רבי-קולות משך ערב שלם. אי-פג'יוליני הערימו על כולנו. הם לקחו את המוזיקה העתיקה הזו והחיו אותה באופן המוחשי ביותר האפשרי. זוגות האוהבים מתפלשים לעיננו וביננו באהבתם, במריבותיהם, בגעגועיהם וברגזנותם. ופתאום המוזיקה האמנותית המרוחקת הזו, הופכת למשהו חי, מוחשי, אנושי, שבא מן הבטן וחודר אליה. ואנחנו מוצאים עצמנו נרגשים. באמת.
ולבסוף מילים אחדות על איכות הזמרים. הם עמדו באופן מופלא ממש במשימה קשה מנשוא: לשיר, כל אחד ממקום אחר באולם, בלא כלי מלווה שירמז על הטון הנכון, בלא חברי מקהלה לידך שיתמכו בך במקצב, בנשימה האחידה, יסתירו זיוף מקרי או רעד-קול חולף. כאן הם ניצבו חשופים לגמרי, לבדם מול ובתוך הקהל. והם היו פשוט... מושלמים.
