בראבו!

רק לעיתים נדירות קורה, שסרט נופל עליך פתאום, ללא אזהרה מוקדמת, ומותיר אותך מוכה תדהמה והשתאות. לעיתים נדירות עוד יותר יוצא, שמדובר ביצירת ביכורים, ובודדים במיוחד המקרים בהם הבמאי הינו חסר ניסיון קולנועי משמעותי קודם. “חופשת קיץ" הוא בדיוק סרט שכזה, והבמאי-תסריטאי שלו, דוד וולך, ממצב עצמו כאחד הקולות הנדירים והייחודיים ביותר של הקולנוע הישראלי העכשווי.

הדברים נעשים מורכבים פי כמה, דווקא משום שוולך נטל על עצמו משימה לא קלה. סרטו מתנהל בקצב איטי – יש שיטענו, איטי מדי – ודומה כאילו מבט המצלמה שלו, בשגרה היומיומית בשכונה החרדית בה מתרחש הסרט, לא סתם עוקב כי אם מהרהר על ההתרחשות. חוץ מזה, הסרט עוסק בשאלות של אמונה וכפירה, לא בדיוק נושאים מקובלים בקולנוע הישראלי, באופן שמאפשר לאזכר אותו בנשימה אחת עם יצירת מופת כמו הפרק הראשון של ה"דקאלוג" של קישלובסקי. והכי חשוב: “חופשת קיץ" חודר בהדרגה אל מעמקי הנשמה מבלי להשתמש בעזרים מלאכותיים (ילד סיני עזוב, למשל).

הופעה מדויקת ואותנטית. אילן גריף בסרט

וולך, תלמיד ישיבת פוניבז' בבני ברק, בן למשפחה בת 20 אחים ואחיות שעזב את הדת בגיל 25, מנהל בסרטו הראשון דיאלוג, בלתי אפשרי לכאורה, עם שני טקסטים: הפרשנות שעיצב קז'ישטוף קישלובסקי המנוח לדיבר הראשון, “אנוכי אדוני אלוהיך", בסדרה המופתית שלו שהוזכרה לעיל, ואשר פיתחה את הציווי העליון לעימות של רציונל מול גורל ומדע מול אמונה מטפיזית, והסיפור המקראי על עקדת יצחק. למעשה, מתכתב הסרט גם עם טקסט שלישי, מצוות שילוח הקן, המופיעה בפרשת "כי תצא", ועל פיה "כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ אפרוחים או ביצים והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים... שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך למען ייטב לך והארכת ימים" (דברים כ"ב, ו-ז).

"חופשת קיץ", שקטף במאי האחרון את פרס הסרט הטוב בפסטיבל טרייבקה, מעמיד במרכזו משפחה חרדית לא ממוצעת: זוג הורים מבוגר (אסי דיין ושרון הכהן בר), האב הוא גם רב הקהילה, ובנם היחיד בן השמונה (אילן גריף). העלילה המצומצמת מתמקדת בהכנות שעורכת המשפחה לקראת טיול בן יום לים המלח, שבמהלכו ייתבע האב להעמיד במבחן את אמונתו הבלתי מעורערת, באופן שמזכיר את הסיפור הנורא על עקדת יצחק, רק בלי האייל בסופו (שמו של האב פה הוא, אכן, אברהם). קשה לתרגם את מה שקורה בסרט במילים, שכן הוא מבוסס בעיקרו על פרקי התבוננות – הבן החולמני, מנחם, המשקיף מבעד לחלון ה"חדר" ביונה המגוננת על גוזליה שבקן, או כלב שגבירתו מובהלת לבית החולים, שוב לעיני הילד התוהה, כמו גם "גשם" של ספרי תפילה הניתך בסוף הסרט, ואשר מבטא בבהירות רבה כאב נורא שמתפרץ בו.

בדיוק כמו עקדת יצחק

יופיו של הסרט נובע מהאופן בו הפרטים הללו מתחברים זה לזה, ואינם נמצאים שם סתם לשם פיוט יתר. התנהלותו של האב-הרב, למשל, נוכח גילויה של היונה על אדן החלון. מצווה זו של שילוח הקן, מסביר לי בחור ישיבה לשעבר, הינה חסרת כל סיבה הגיונית, וקיומה הוא בגדר אמונה עיוורת. אין כל הנמקה מדוע גירוש האם ואיסוף הגוזלים מבטיח כל טוב ואריכות ימים, ואכן – רבנים בעבר ובהווה התפלפלו והתלבטו בפענוח מצווה תמוהה זו. העובדה שהאב כאן אינו תוהה אלא פועל באופן מכני, נטול רגשות – בדיוק כמו אברהם שעה שהוא מצטווה לקחת את בנו יחידו ולהקריבו – מסייעת לעצב את דמותו כמי שנתון תחת סמכותה המוחלט של המילה הכתובה. בדיוק כפי שהאב בסרטו הנ"ל של קישלובסקי הוא מאמין נטול ספקות במדע, ואמונתו החילונית הזו, בעליונות המדעית, היא שמרסקת בסופו של דבר את עולמו.

הסרט כמו מתרחש כולו בתוך יקום סגור המכיל את המשפחה החרדית לבדה. בתוך העולם המבודד הזה מייצר וולך את הקונפליקט האמיתי של הסרט, בין רגישותו האותנטית של הילד לבין נוקשותה של האמונה. במילים אחרות – הרגש מול המילה הכתובה. המילה שהיא החוק, הציווי העליון, ושבשמה תובע האב מהילד לוותר על החוויה של העולם (“לכלב אין נשמה”, הוא מטיח בפני בנו השואל, ובכך הופך את המילה לסופה המוחלט של כל חקירה); אבל גם של הדת מול מחויבותו של האב כהורה, שברגע מכריע אחד זונח את בנו ואץ להתפלל.

שאלות של אמונה וכפירה. אסי דיין ושרון הכהן בר בסרט

קשה לסכם בפסקה קצרה אחת את הישגיו הכבירים של "חופשת קיץ". לא רק האיפוק המרשים, והיכולת המדהימה של היוצר וולך להתנהל בתוך המסגרת האינטימית שקצב לעצמו, כי אם גם משחקה הנפלא של השלישייה – דיין, בטוב שבתפקידיו, הכהן בר שמשכילה להעביר את כאבה במחוות מתונות, והילד גריף, כלל לא חרדי במציאות, שמשכנע בהופעה מדויקת ואותנטית. אל אלה יש להוסיף את עבודת הצילום הייחודית של בועז יהונתן יעקב ואת הפסקול המינימליסטי (הלא מקורי) היפהפה, שמבוסס על קטעי נגינה זרים. התוצאה מטלטלת, קסומה ומרגשת עד דמעות. זהו הסרט הישראלי הטוב ביותר של השנים האחרונות.