הקאמבק המפואר של האהבה הכפרית
שירי אהבה חילוניים ונועזים, ששימשו לפני מאות בשנים את איכרי דרום איטליה וכמעט נכחדו, שוחזרו ופרחו אמש על בימת תיאטרון ירושלים. יוֹן פדר התענג על אהבה איטלקית עתיקה
ומה באשר לאלה שאינם יודעים? /
אל דאגה /
מאמא כאן והיא תדאג לכך /
הנה.. כבר למדה הנערה לעבד את הגינה /
הנה.. כבר למדה הנערה לזרוע זרע /
היא מתחת ואני ממעל לה..."
"ויה טולדו" - המופע המצוין שהביא אמש האנסמבל האיטלקי אקורדונה (Accordone) אל פסטיבל ישראל בירושלים, מוקדש לשירי אהבה עתיקים מדרום איטליה. שני זמרים עם קולות פנטסטיים (מלווים בחמישה נגנים ובכלים עתיקים), שרים מדויק ונקי על אהבה, בלי מניירות והתייפיפות.וכמה זה יפה.
לשחזר אהבה עתיקה
אנחנו נתקלים לא מעט ב"שירים נפוליטנים" בביצוע עכשוויסטי, לרוב קיטשי וממותק. אך הערב הזה היה שונה – אותנטי, חיוני, מרגש ונטול כל התחכמות מזויפת.
אנסמבל אקורדונה. ערב נטול כל התחכמות מזויפת
אנסמבל אקורדונה מעלה גרסאות מעובדות, סמי-אמנותיות, של שירת איכרים בת מאות שנים. במשך יותר מ-400 שנה שרו האיכרים השפופים-אך-גאים של דרום-איטליה שירה חילונית, טבעית, שנבעה מלבם נוכח ממצוקות החיים. הם שרו על עבודה ועל מוות, על עבדות וחירות וכמובן, ויותר מכל, הם שרו על האהבה.
השירים הללו עברו מדור לדור, רובם אבד, ורק מעטים מהם שרדו. חברי האנסמבל לא הסתפקו בדפי תווים עתיקים מהספריות. לצורך איתור היצירות למופע חרשו כפרים נידחים בדרום איטליה, ראיינו איכרים קשישים, והקליטו מפיהם שירים וחומרים מוזיקליים שלמעשה נכחדו.
רוב השירים ב"ויה (דרך) טולדו" הם טרנטלות מן התקופה שממלכת נאפולי נשלטה בידי הממלכה הספרדית, במאה ה-16. הטרנטלות הם שירים ששימשו במעין-פולחנים כפריים, חילוניים, שבמהלכם סייעו המילים העלילתיות והמוזיקה הקצבית לחלץ את המאזינים המוטרדים ממצבי משבר (אנשים "עקוצי" אהבה, הלומי פרידה ומוות, או אחוזי חרדה). מוזיקאים-מרפאים עברו בין הכפרים, שרו ורקדו, וחילצו את ה"חולים" מחוליים הריגשי.
במלודיות הללו קל לזהות השפעות של מוזיקה ספרדית וצוענית, ולפעמים גם ערבית, ואם נזכור כיצד קצה המגף האיטלקי נעוץ בלבו של הים התיכון – אין זה מפתיע כלל.
לשיר כמו פעם
המופע של אנסמבל אקורדונה אינו שחזור "אותנטי" של הפולחנים ההם. התרבות ההיא אבדה לנצח, אבל חברי האנסמבל הצילו את היצירות האלה מאובדן מוחלט, שחזרו ועיבדו אותן. ולמרות שהם מעלים אותן כיום באולמות קונצרטים, נשמרת בהופעה הלחלוחית הגרונית, הטבעית, של המקור.
כל הכלים המלווים הם בני מאות שנים: הלאוטה (כלי מיתר המבוסס על העוּד הערבי, שהופיע באירופה בימי הביניים), גיטרה Battente(גיטרת בארוק "כבדה" המשמשת כנותנת קצב עיקרית); וטמבורינים (תופי מרים) מסוגים שונים.
סולן האנסמבל, מרקו ביזלי (Marco Beasley), הוא טנור נהדר. קולו קולח ומשוכלל, עתיר גוונים, עם מנעד רחב ועם הד פנימי. לצדו מתארח באנסמבל הזמר-שחקן פינו דה-ויטוריו (Pino De Vittorio). הטנור שלו גרוני יותר, ראשוני ושופע. השירה של שניהם עתירת הבעה, משוכללת, רגשית אך מחויכת. צמד זמרים פנטסטיים.
פינו דה-ויטוריו. טנור גרוני יותר, ראשוני ושופע
אנסמבל אקורדונה פועל כ-25 שנים (מנהל מוזיקלי: Guido Morini) ומתמחה במוזיקה איטלקית מתקופת הרנסאנס ועד למוזיקה של ראשית המאה ה-18. ייחודו אינו רק בביצוע המוזיקלי ושימור האותנטיות וכלי התקופה, אלא גם בהגשה התיאטרלית, המסורתית, של המוזיקה. למעשה, חברי אקורדונה מבצעים כאן פליק-פלאק היסטורי-אמנותי מעניין: באמצעות הצלת שירי האיכרים והעמדתם על הבמה, הם בוראים את השירים מחדש, הפעם בז'אנר חדש בלבוש אמנותי. כאילו לא בוצעו השירים בכפרים נידחים, אלא בחללים האלגנטיים של הארמונות הנפוליטניים במאה ה-17.
כך הם קושרים את שירת הכפר העתיקה הזו לשירה האמנותית החדשה שהתפתחה אז, לפני כ-350 שנים, כאנטי-תזה לפוליפוניה (רב-קוליות), אותו סגנון מכני-מורכב שרווח במאה ה-16. הסגנון החדש הדגיש דווקא את הליריקה – את מילות השירים, והתמקד ביצירת הזדהות רגשית של המאזינים עם עלילת השיר. הלחנים הופשטו משכבות הפוליפוניה המתוחכמות, והמחישו את המילים באמצעות מלודיות ישירות ובהירות. המוזיקה נדרשה בעצם להמחיש את המילים, לעורר את הרגש, להפעים את המאזינים ולהצית את הזדהותם.
חמישה הדרנים
אם תגובת הקהל בתיאטרון ירושלים אמש יכולה להוות אינדיקציה להצלחתו של מהלך היצירה הזה, – נראה שחברי האנסמבל הצליחו להתעלות על כל ציפיותיהם. הקהל המשולהב דרש וקיבל עוד חמישה הדרנים. בצדק, כי היה נפלא.
