על פרשת דרכים

מכאן ואילך הדברים נכתבים דווקא מתוך הרגל כזה ומתוך תחושה שלצופיה הנאמנים של הפרשה היה מגיע משהו עשוי בתבונה ובהקפדה גדולה בהרבה מכפי שקיבלנו.

בראבא ונוי. חלולים (צילום: שחף הבר) 

נתחיל דווקא במה שקשה להניח עליו אצבע: הרושם המצטבר שקרן מור, מנשה נוי, רונית אלקבץ ואפילו שלמה בראבא בהופעת אורח, פשוט משועממים עד זרא ומשחקים לפי הספר. אלקבץ מתה בפרק הראשון, נחנקת מאידרה של דג חריימה אחרי שאלישע שב הביתה בתום שנה, ארבעה חודשים ויומיים של היעדרות, טעות רצינית של תזמון בתסריט, אבל נניח לזה כרגע. ואולם בטרם מותה היא מצליחה להפיק מפיה את המרגלית: "התגעגעתי לזין שלך", בטון הכי נטול תשוקה שנראה על מסכינו הקטנים מאז שקרן מור עשתה מטון כזה דמויות שלמות ב"חמישיה הקאמרית".

מור עצמה, קרבן לתקיפה חסרת פשר במועדון בעונה הקודמת, מתוארת כאן כמי שאיבדה חלקים מזכרונה וכל המשפחה מתגייסת להגנה עליה, אבל ברוח הידועה של "פרשת השבוע", הבית אינו מקום מוגן והמשפחה אינה ממ"ד. לפיכך אנחנו רואים יותר מדי גרירות רגליים, שיטוטים, מלמולים ברחוב ומבט ריק אל עבר המצלמה, ושום דבר מזה לא משכנע. המבט הריק גם משתכפל בפאסיביות שנוי מפגין, כולל גרירת הרגליים, וכאילו יצקו עופרת על גפיהן, הולכות כל הנפשות הפועלות בפרק הזה באיטיות חסרת פשר ומצטיינות בעיקר בדקלום.

של מי הקורבן?

מה הן מדקלמות, זו כבר בעיה אחרת. חוט של חן משוך מ"שבתות וחגים" (שגם רני בלייר ביים) אל "פרשת השבוע" בזכות דיאלוגים שנשמעו אמינים להפליא בפי דובריהם. אבל יש גבול ליכולת של שחקנים ליצור אמינות, ומשום כך גם הזדהות עם הדמות ורצון להמשיך ולבהות בה, כשהם אמורים להוביל בדיאלוגים הללו יותר מדי התרחשויות דרמטיות ובלתי סבירות מהזן הטראגי – וכל זה בפרק אחד.

אז מה היה לנו כאן? הנחנקת מהחריימה שרועה על הספה, הטלוויזיה דולקת,

 ילדיה אמורים למצוא אותה מתה, אסף בנו של מנשה נוי אמור להגיב על מותה, אמא אחת נעלמת, אבא אחד בפלאשבקים קרב אל מותו, עוד קצת פלאשבקים וטרגדיה: איכשהו בסוף, בויתור מוחלט על כל יומרה לריאליזם, הגר נטולת הזכרון ואלישע נטול האישיות נפגשים לגמרי במקרה באמצע תל אביב, בעוד שניהם עדיין לא יודעים שאליה מתה ואנחנו כבר כן יודעים, ומין ומוות, שכחה וכפרה מהגגים ביחד עד זרא, ואו אפילו צ'קלקה של אמבולנס כדי להעניק לכל זה מימד ריאליסטי.

באמת שרציתי לשוב לעונה השלישית כאל נעל בית ישנה וטובה, אבל הפעם, לצערי, לא נתנו לי. זו לא נקודת שבירה סופית: יש כאן יותר מדי אנשים מוכשרים, כולם ראויים לעוד הזדמנות בשבוע הבא ובשבועות הבאים וכיוון שפרשת השבוע עוסקת ב"כי איש מכם יקריב קורבן", וכידוע הקרבן הוא מכם – כלומר, מתוך פנימיותו של אדם - באמת צריך לעקוב ולראות אם הכשרונות יהיו לקורבנות של ההמשכיות, או שבמקרה שרפנו 42 דקות על פרק לא מוצלח, וטובים ממנו עוד יבואו.