זו לא אותה הכרמן

שלושה חודשים אחרי הבכורה הראשונה של "כרמן" מת יוצרה ז'ורז' ביזה  בגיל 37. יש אומרים משברון לב, אחרי ש"כרמן" שלו זכתה לבוז ממבקרי המוזיקה ולאדישות מהקהל. השנה היתה 1875, מוקדם מדי מכדי שקהל האופרה של פריז יוכל לסבול אישה עצמאית, גאה ונחרצת, ההולכת אל מותה בראש מורם, ובלבד שלא תתכופף לשגיונות האהבה של גבר שכבר מאסה בו.

כרמן, עדיין מושמעת ונערצת (צילום: יוסי צבקר)

אך לא עברו שנים רבות ו"כרמן" הייתה לאחת מן האופרות הנערצות והמושמעות ביותר בתולדות האופרה. כמעט כל האריות והדואטים באופרה הזו היו ללהיטי-על. וגם מי שאינו חובב אופרות יזהה על נקלה את המלודיות של שלאגרים מוכרים כמו "שיר הטוריאדור" או ההַאבָּאנֵרָה ("אני אוהבת את האיש שאינו אוהב אותי").

צועניה גאה ועצמאית

כרמן היא צוענייה יפיפייה ופרועה שממצה בעוז ונחרצות את חיי הרגע. היא נעה מסערה אחת לאחרת, מגבר אחד למשנהו, פורעת חוק ומוסכמות, פטאליסטית מובהקת, נערצת על הגברים ומעוררת את קנאת הנשים. זו ממש לא האישה שקהל באי-האופרות של שלהי המאה ה-19 הכיר. עד אז הנשים שעלו על הבמה היו רכות וצייתניות, בדרך-כלל נוגות באהבתן, מקדשות את הרומנטיקה.

שפע תלבושות ססגוניות וגימיקים מוכרים (צילומים: Marty Shul) 

והנה בא ז'ורז' ביזה ומציב כנגדם את הצוענייה הזו, ששמה ללעג ולקלס את כל ערכיהם הבורגניים. היא גורמת לחייל מרובע ומסור לאימו ולאהובתו לנטוש את חייו, לערוק מן הצבא ולחבור אליה ואל חבורת מבריחי הסחורות שלה. אלא שאחרי כמה חודשים היא מואסת בו ובנרגנותו ומסיטה את אהבתה אל טוריאדור, שהוא נועז כמוה. אהובה הראשון, החייל, אובססיבי בתשוקתו אליה ודורש את שובה לזרועותיו, אלא שהיא מעדיפה את מותה על-פני אובדן חירותה, ואז הוא נועץ בה את סכינו.

הקשה בתפקידים

תפקידה של כרמן נחשב לאחד התפקידים הקשים באופרה; זהו תפקיד למצו-סופרן (קטגורית-האמצע של הקולות הנשיים, בין הסופרן הגבוה לאלט הנמוך) והדרישות ממנה תובעניות ביותר: היא נדרשת לשירה במנעד קולי רחב במיוחד, לנוכחות רצופה על הבמה כמעט לכל אורך האופרה (הארוכה מאוד יש לציין), לשירה דרמטית במיוחד, לכשרון תנועה וריקוד וכמובן -  כרמן צריכה גם להיות יפה.

ערב מוזיקלי עשיר ומרשים למדי 

אמש (ג') שמענו את "כרמן" בביצועה של זמרת האופרה הישראלית הבינלאומית רינת שחם. לשחם יש קול עשיר ומבע רגשי מורכב, אבל כרמן שלה אינה מלהיבה. היא חושנית פחות וכריזמטית פחות מהכרמניות הסקסיות, הסוערות ונוטפות הזיעה ששמענו בדיסקים ההיסטוריים (כמו ליאונטין פרייס וטטיאנה טרויאנוס), או בסרטי מופת (כמו כרמן הפלמנקו של קרלוס סאורה מ-1983; והגרסה האופראית שהוסרטה ב-1984 עם ג'וליה מיגנס בתפקיד כרמן).

רינת שחם שרה כרמן מהורהרת יותר, איטית במעט, פחות דרמטית ויותר לירית. לכן השירה שלה, באריות הגדולות של התפקיד הזה, מעט מאכזבת. אבל במערכות השלישית והרביעית, כשהאריות המפורסמות מאחוריה, הסגנון המעט-מופנם שלה הופך ליתרון והיא מתגלה במלוא הרגישות שלה. בעיקר בארית הקלפים שמבשרת את מותה ובדואט עם אהובה לשעבר - דואט המסיים את האופרה ואת חייה.

ההפקה של זפירלי

ההפקה שעלתה אמש על במת האופרה הישראלית מבוססת על הפקה מקורית שהעלה במאי הקולנוע והתיאטרון, האיטלקי פרנקו זפירלי, במטרופולין אופרה בניו-יורק. מדובר בהפקת ענק, עם תפאורות מרשימות ביותר של כיכר עיר בסיביליה, פונדק מבריחים ונקיק הרים. סגנון ההפקה ריאליסטי, גדוש במשתתפים, עם שפע תלבושות ססגוניות וגימיקים מוכרים כמו חמור (אמיתי) בכיכר השוק וסוסים חיים על הבמה (שטרחו אף להטיל את גלליהם במרכזה, למרבה עליצותו של הקהל המעונב).

"כרמן" זכתה במהלך 130 השנים שעברו לשפע של נגזרות מוזיקליות, מופעי מחול, להצגות ולסרטים. האופרה עצמה עלתה בצורות שונות ובעריכות מגוונות. מקצתן, כמו זו שראינו אמש, בפורמט המלא ובגרסה כמו-ריאליסטית; מקצתן בגרסאות ערוכות וסימבוליות.

כך למשל זכורה ודאי, לוותיקי פסטיבל ישראל משנות ה-80, ה"כרמן" המופלאה של הבמאי הבריטי פיטר ברוק - גרסה רזה בת ארבעה משתתפים, שהשאירה את הקהל הלום ונרגש. התרגשות כזו לא הייתה אמש. עם זאת, המופע המושקע סיפק ערב מוזיקלי עשיר ומרשים למדי.