גדולים מהחיים
מה עושה חבורת רמלאים עבי בשר שמאסו בדיקטטורת הרזון? ב"סיפור גדול", שיפתח את פסטיבל ירושלים, הם מקימים בעיר מועדון סומו. בראיון ל-ynet מספרים הבמאים שרון מימון וארז תדמור על העבודה בשניים והקשיים שליוו את ההפקה
במשך תקופה לא קצרה הסתובב התסריטאי ובמאי הקולנוע שרון מימון עם מחשבה מטרידה. בחברה שמקשה לא מעט על חייהם של חריגים, איך מצליחים להפוך חיסרון ליתרון, פגם למעלה ודפקט לאפקט? הוא חשב על סומו, אמנות ההיאבקות היפנית, שטיפחה משך מאות בשנים הררי אדם שהפכו לאייקונים נערצים. מכאן, כל מה שנותר זה לשבת ולכתוב תסריט (אותו כתב מימון עם דני כהן סולל).
"סיפור גדול", שיפתח מחר (ה') את פסטיבל הסרטים הבינלאומי בירושלים, הנחית את אמנות הסומו מכל המקומות ברמלה. שם, בעיר המורכבת והטעונה הזו, מחליטה קבוצת שמנים לוותר על השנאה העצמית והדיאטה ולפתוח חוג סומו, שיאפשר להם למרוד אחת ולתמיד בדיקטטורה שהכתיבו ממציאי ההרואין-שיק. "זה בעצם סרט על קבלה עצמית ועל אנשים שהחליטו לשחות נגד הזרם ומנצחים בגדול", אומר מימון בראיון עם שותפו לבימוי, ארז תדמור.
ערב נסיעתם לפסטיבל "קארלובי וארי", יש לשניים האלה את כל הסיבות לחייך. את זכויות העיבוד המחודש לסרט שלהם, שהוקרן בפסטיבל טריבקה, רכשה חברת הפקה אמריקנית. גם העובדה שהסרט יפתח את פסטיבל ירושלים בהקרנה על מסך ענק בבריכת הסולטן עושה להם נעים.
תדמור (מימין) ומימון. "צרחנו כמו ילדים" (צילום: מרב יודילוביץ')
"נפלנו מהכסא כששמענו שהסרט יפתח את הפסטיבל", אומר תדמור. "צרחנו כמו ילדים. לא דמיינו שנגיע לשם. 7,000 איש מול מסך ענק, זה ממש קונצרט רוק. אי אפשר לא להתרגש". בשביל מימון, ההתרגשות כפולה. "פיצ'ר ראשון שלי פותח את הפסטיבל המרכזי בישראל! אין יותר טוב מזה", הוא אומר. "להקרין את הסרט בבית זה הכי מרגש. אנחנו יוצרים פה והקהל שלנו הוא קודם כל הקהל הביתי".
לא עוד סרט תל אביבי
כמו גיבורי הסרט, גם מימון נולד ברמלה. "אפשר להוציא אותי מהשכונה, אבל אי אפשר להוציא את השכונה ממני", הוא מדקלם. שנים אחרי שעבר להתגורר בתל אביב, רמלה היא עדיין המקום שמאכלס את העלילות שסוערות בדמיונו. כל סרטיו הקודמים התרחשו גם הם בעיר.
"כשאני כותב דיאלוגים או מחפש סיפורים, הם תמיד מתרחשים ברמלה", הוא אומר. "לא משנה כמה מופרך הסיפור, כשהוא נוחת ברמלה הוא מקבל חיים. אני מלביש את הדמויות על אנשים שהכרתי מילדות, חוזר לשם, לרחובות, אל השוק, לריחות המוכרים".
לדברי תדמור, סיפור המסגרת פשוט התאים לעיר קטנה. "רצינו להתמקד בעיר פרובינציאלית ובאנשים פשוטים, כמו בסרטים הבריטיים 'נערות לוח שנה' או 'ללכת עד הסוף', על חלומות קטנים של אנשים קטנים. לעשות סרט כזה בתל אביב שבה כולם אחרים, זה לא מעניין".
"סיפור גדול". סיפור של עיר קטנה (צילום: מאיר רג'ואן)
אחרי כתיבת התסריט וגיוס מפיקים ותקציב, מימון ותדמור ארזו פקלאות ונסעו ליפן. בעצתו של מוטי דיכנה, מומחה לסומו שסייע להם בעבודת התחקיר, הם עברו בין מרכזי סומו שונים ולמדו את השטח. "הגענו לחוות גידול של מתאבקי סומו. ליווינו אותם כשהם אכלו, ישנו בישיבה, התאבקו. ראינו הרבה דם שנשפך. זה קרב מאוד אלים עם חוקים ברורים", אומר תדמור. אחרי הנסיעה היה ברור לשניים, ששלב האימונים יהיה לא פשוט.
משם התחיל מסע הליהוק, כשאת מרבית השחקנים הם מצאו על במת התיאטרון. הכל התחיל באלון דהן, ששיחק בסרט סטודנטים שביים מימון. "הדמות הראשית בסרט נכתבה למעשה בשביל אלון אבל כשנפגשנו איתו, הוא פתאום נראה לנו רזה", אומר מימון. דהן הזמין את שני הבמאים לצפות בהצגה "הצמה של אבא" בה משתתף איציק כהן, ובאותו הרגע נפל הפור. "ידענו שאיציק זה השחקן שלנו", הם אומרים.
כהן, למען האמת, לא רצה לשמוע על התפקיד. "אני קודם כל שחקן ורק אחר כך שמן, תשכחו מזה", הוא אמר להם. אחרי שנים בהן השחקן והקומיקאי הנפלא הזה מנסה להתמודד עם המשקל והדימוי העצמי, לא היתה לו שום כוונה לפתוח את תיבת הפנדורה הפרטית שלו.
"אני לא הולך לחוף הים, לא מתלבש ליד אחרים ומרוב מבוכה אני מתקלח עם בגדים", אמר להם באחד מאינספור ניסיונות הריכוך. אבל בסוף, כהן התרצה. הסרט הזה, כך הודה בדיעבד, הצליח איפה ששנים של טיפול כשלו. "הוא עבר תהליך פסיכולוגי מדהים", אומרים תדמור ומימון אך מודים באותה הנשימה שעד לסוף הצילומים היו קמים בכל בוקר עם הפחד שכהן יפרוש. זה לא קרה.
בנוסף לחבורת השחקנים הישראלים משחק בסרט גם טוגו היגאוואה, שחקן יפני שמתגורר באנגליה וכיכב בין היתר בסרטים "זכרנותיה של גיישה" של רוב מרשל ו"הסמוראי האחרון" של אדוארד זוויק. היגאווה מגלם בסרט בעל מסעדה יפנית שמסכים לאמן את קבוצת הסומו. המפגש בין היגאוואה לבמאים נערך על סט הצילומים של "ספיד רייסר" בברלין. הם ביקשו שיקרא סצנה בעברית ולא הבינו מילה.
כהן (מימין) עם עירית קפלן. תהליך פסיכולוגי מדהים (צילום: מאיר רג'ואן)
"העבודה עם טוגו היתה מדהימה", אמר תדמור. "הוא מאוד מצחיק וההתמודדות שלו עם השפה היתה מרשימה. בהתחלה לא הבנו מילה ואז החלטנו להביא אותו לכמה חודשים בתל אביב ולקוות לטוב. שבוע לפני הצילומים זה נראה מבטיח, אבל ביום הצילומים הראשון הוא פשוט לא הצליח לקרוא את הטקסט. הוא היה לחוץ מכל הישראלים שישבו מסביב וחיכו ש'היפני ידבר בעברית'. בסוף זה עבד וכולם נשמו לרווחה".
אחרי ההקרנה בירושלים, יחל הסרט את סיבוב הפסטיבלים שלו. להתרגשות של הצמד מימון ותדמור נוספת גם חרדה קלה. "ידענו מההתחלה שיש לנו סיפור אוניברסלי ביד, כזה שאפשר להנחית בכל מקום ובעיקר בארצות הברית. היה ברור שהסרט יעורר עניין אבל השאלה היא איך הוא יתקבל", אומר מימון. עם הסכם חתום על רימייק הוליוודי בחברת ההפקה של הארווי ויינסטיין, לא נראה שיש להם ממה לחשוש. "זה הולך להיות סרט אמריקני עם שחקנים אמריקנים ותקציב גדול פי 40 מזה שבו הפקנו את הסרט שלנו", אומר תדמור. "אנחנו לא נהיה מעורבים בהפקה האמריקנית. סביר להניח שנוזמן לפרמיירה", מוסיף מימון.
טובים השניים
בינתיים, הם מודים שאחת התובנות המשמעותיות עמן יצאו מהעבודה על הסרט היא ששווה לעבוד בשניים. "ההפריה ההדדית הזו הופכת את העבודה על הסט להרבה יותר יצירתית", הם אומרים. שניהם ממשיכים הלאה בפרויקטים זוגיים נפרדים. תדמור עובד ביחד עם גיא נתיב שאיתו ביים את "זרים" על קופרודוקציה ישראלית-פולנית שבמרכזה ניצול שואה שחוזר לפולין לחפש אחר האיש שהציל את חייו. יוסף כרמון לוהק לתפקיד הראשי.
"סבא שלי וסבא של גיא הם ילידי פולין וניצולי שואה. שניהם יצאו למסע שורשים ומכאן נולד הרעיון לסרט", אומר תדמור, "יש לא מעט נקודות אוטביוגרפיות בתסריט. זו דרמה קומית על סיפור אנושי שמתרחש בכפרים פולנים נידחים ומזכירה באווירתה את הסרטים של קוסטוריצה".
מימון מצדו עובד עם טל גרניט על פיצ'ר שרק לאחרונה סיים את כתיבתו. הסרט יספר על קבוצה של פנסיונרים שמתגוררים בדיור מוגן ומחליטים לעזור לחבר
שמבקש למות. לטובת העניין ממציאה החבורה מכשיר להמתת חסד עצמית. אחרי שהישיש נפטר כפי שביקש מתחילה השמועה לעשות לה רגליים ומכל בתי האבות ברחבי הארץ עולים לרגש קשישים שמבקשים גם הם את עזרתם.
בין לבין, שניהם לא זנחו את ז'אנר הסרטים הקצרים. תדמור ביים עם גיא נתיב את "כתם לידה", ומימון ביים עם טל גרניט סרט קצר בכיכובם של רמי הויברגר ודביר בנדק. "אנחנו מאוד אוהבים סרטים קצרים. זו עשייה מהנה שמשום מה לא זוכה להתייחסות רצינית מדי בארץ אבל יש לה מקום", אומר תדמור.