ביצוע בינוני ליצירה גאונית

בגיל 37, אחרי שכתב כ-40 אופרות (בהן "הספר מסיביליה" הנודע לתהילה), החליט ג'ואקינו רוסיני (1792-1868) שדי לו. אחרי ששמו יצא למרחוק בכל אירופה והוא זכה בכיבודים ובכספים יותר מכל מוזיקאי אחר בן-דורו, החליט רוסיני "לצאת לפנסיה". השעמום אחז בו והוא חדל לכתוב אופרות לחלוטין. הוא המשיך אמנם לכתוב יצירות קצרות שונות, אך רק עוד יצירת מופת אחת – חריגה לחלוטין מכל מה שכתב בעבר - סטאבאט מאטר.

מאות יצירות סטאבאט מאטר (סטאבט - עומדת; מאטר - האם) נכתבו בחצי האלף האחרון. משהו במילות המזמור הקתולי הזה מהמאה ה-13, שמספר על סבלה של מריה הניצבת למרגלות הצלב עליו נתלה ישו בנה, כישף את המלחינים הרבים לאורך הדורות. גם אם מדובר במזמור דתי שמכנס בתמצית את כל תיאורית הסבל הקתולית (ישו מת בעבור בני האדם כדי למרק את עוונם), דומה כי כוחו של המזמור דווקא באוניברסליות שלו. הוא משורר את יגונה של כל אם באשר היא הניצבת אל מול מצוקת ילדיה המתייסרים ("...אם מוכת יגון עומדת... את ליבה המתייפח, להב הכאב פולח, מה נורא הוא יגונה...). והרגע הנואש והדרמטי הזה נתן השראה כאמור לדורות של מלחינים מאנטוניו ויוואלדי ועד לפרגולזי (אולי המופלא שבכל הסטאבאט מאטרים), מיוזף היידן ועד לפרנץ שוברט, מאנטוניו דבוז'אק ועד לג'וזפה ורדי ולפרנסיס פולנק בן ימינו.

הסטאבאט מאטר של רוסיני ניחן בסגולות שאפיינו את כל יצירתו, בעיקר חוש דרמטי ותזמור עשיר. המשורר הגרמני-יהודי היינריך היינה שנכח בקונצרט הבכורה בפאריס בינואר 1842, כתב שהאולם דמה באותו ערב ל"פרוזדור המוביל אל גן עדן". והוא מספר כיצד הקהל נאלם דום נוכח היופי הקודר של הפתיחה, הלך שבי אחרי יפי המלודיות של פרקי ההמשך והיה אחוז התלהבות מהפוגה הכפולה שבסיום היצירה (שנמשכת בדיוק שעה אחת).

המנצח דורון סלומון. מופע תזמורתי לא מאוד משכנע (צילום: ג'ון גונסקי)

אך האמת היא שהסטאבאט מאטר של רוסיני זוהר דווקא בשונותו. יש פער גדול, לעיתים מפליא ממש, בין קדרות הטקסט לבין המוזיקה שרוסיני הלחין. זו מוזיקה גדושה בחיות שוקקת, לעיתים עליצה. רוסיני עצמו דחה את הביקורת הזאת תוך הטלת ספק ביכולת של מוזיקה להעביר רגש ספציפי ובוודאי תוך דחיית הצורך להיות כבול מוזיקלית במשמעות הקונקרטית של המילים. העיקר לדידו שהמכלול ייתן למילים משמעות ושהמוזיקה תהיה "מוזיקה באיכות מעולה". בכך הוא ללא ספק הצליח. הסטאבאט מאטר שלו תיאטרלי ומלא תנופה.

בעיניי מעניינים במיוחד שני פרקים (מתוך עשרת פרקי היצירה) לקולות סולו ולמקהלה בלבד, בלא הליווי התזמורתי. במיוחד הפרק החמישי שבו מנהל קול הבס דיאלוג מרגש עם המקהלה. פרק הסיום (אמן) הוא דוגמא מופתית של פוליפוניה (מוזיקה רב-קולית בצירוף הרמוני) וסיום סוחף ומרומם רוח.

נשים בטוחות מול גברים מפוחדים

ומה שמענו אמש? בשורה התחתונה: קונצרט בינוני. המנצח הישראלי הבין-לאומי דורון סלומון הוביל אמש (ג') תערובת איכויות מוזרה במקצת וחסרת יציבות. מצד אחד הוא ניהל מופע תזמורתי לא מאוד משכנע עם תזמורת בעייתית (התזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור). יש לה צליל לא אחיד לתזמורת הזאת, כמעט אנטי-מוזיקלי לעיתים. מחלקת כלי הנשיפה שלה ברוטאלית לפרקים, ומנגד מחלקת כלי הקשת יגעה. אך בצד התזמורת בלטה יחסית לטובה המקהלה המקצועית והיעילה (מקהלת האופרה הישראלית). אך שוב, גם בה ניכר פער פנימי בין הקבוצה המשובחת של קולות הנשים (צלולים ובוטחים, אחידים ודרמטיים) לעומת קבוצת הקולות הגבריים (חלשים, מפורדים ומהוססים).

פערי האיכות ניכרים גם בין ארבעת הסולנים: מצד אחד קול בריטון מלא

וזורם, מרשים ושופע של זמר הבריטון נח בריגר. מעניין לעקוב אחר בריגר לאורך השנים ולראות כיצד הוא משביח והולך. ובכלל, קולות בס ובריטון חשופים יחסית פחות לפגעי הזמן לעומת הקולות הגבוהים. הדיאלוג שלו עם המקהלה (פרק 5) היה נוגע ללב. לעומתו הטנור, יותם כהן, היה לחוץ ומאומץ. כהן פספס לטעמי את האריה הנודעת בפרק השני, ובשיאה, ברה הגבוה והקשה לביצוע, היה צרחני.

בקרב שתי הסולניות בלטה מאוד לטובה דווקא הצעירה מבין השתיים - המצו-סופרן רחל פרנקל. יש לה קול לירי ועם זאת דרמטי, צלול ונאה. אני מהמר שעוד נשמע עליה רבות. ואם יורשה לי בצניעות להעיר לה הערה הייתי אומר: צאי מהביישנות המופנמת שלך והריעי בקול גדול. לעומת זאת לסופרן אירה ברטמן, מכוכבות האופרה הישראלית, הייתי אומר בדיוק להפך: תרגיעי קצת עם הקול הגדול שלך. אמנם בדו הגבוה שבפרק השמיני גברת בעוז על מקהלה שלמה, אבל זה כוחני מדי, פחות מדי רגיש ולכן פשוט לא נוגע בנו.

לסיכום: ביצוע בינוני למדי, לא-יציב של יצירה גאונית, בקונצרט הפתיחה (לעונת 2009-10) של הסדרה הליטורגית של האופרה הישראלית והתזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור. נקווה שהקונצרט החוזר שיתקיים הערב (18 בנובמבר) באולם הקונצרטים ע"ש הנרי קראון בתיאטרון ירושלים, יתקן את חולשות הקונצרט התל-אביבי אמש.

וכמה מילים לסיום דווקא על החלק הראשון של הקונצרט - הקנטטה אריאנה בנקסוס מאת פרנץ יוזף היידן (1732-1809). הקנטטה הקצרה והדרמטית הזאת אינה מבוצעת לעתים קרובות, וחבל שכך. לשמחתנו העניקה לנו המצו-סופרן רחל פרנקל (שאגב זכתה לפני שנה בפרס הראשון בתחרויות האביב) ביצוע סולו דרמטי ומרגש.