אתגר נוסח ברהמס

הקונצ'רטו לכינור של ברהמס הוא מן מהיצירות לכינור הנודעות ביותר בתולדות המוזיקה. היצירה הקסומה הזאת נכתבה ב-1878, במהלך חופשת קיץ שבילה ברהמס בכפר אוסטרי. היא נוגנה לראשונה כמה חודשים אחר-כך, בינואר 1879, כשעל קונצרט הבכורה ניצח ברהמס עצמו, והכנר היה חברו הקרוב, הכנר העילוי יוזף יואכים (שעבורו למעשה כתב ברהמס את הקונצ'רטו).

היצירה נחשבת לקשה ביותר לנגינה. היא אמנם אינה וירטואוזית, אבל בגלל שיש בה שפע של צלילים כפולים (שמצריכים אחיזה קשה בצוואר הכינור) וקפיצות מהירות בין הסולמות, היא מהווה אתגר לידו השמאלית של הכנר. בזמנו נחשב הקונצ'רטו לבלתי ניתן כמעט לנגינה, ועבר זמן עד שהקהל הכיר בגאוניותו והחל מסביר לו פנים. היום, כאמור, הוא מן היצירות הפופולריות ביותר במדף המוזיקה הקלאסית.

ולא בכדי. הקונצ'רטו הזה נושא על גבו את כל מורכבותו של ברהמס – את הליריות שלו ואת עוצמתו, את המאופק ואת העולז. פתיחתו דרמטית, המשכו פיוטי ושובה-לב, והוא מסיים, בפרק השלישי, במוזיקת ריקודים עממית.

הכנר ששמענו אמש (יום ד') בקונצרט של התזמורת הסימפונית ירושלים, הוא האמריקני יוג'ין דראקר (Eugene Drucker). דראקר הוא כנר משובח ביותר, והוא נודע בעיקר כמייסדה של רביעיית אמרסון המצויינת. רביעית אמרסון, שחבריה הם סולנים בזכות עצמם, פועלת כבר קרוב ל-30 שנה, ונודעת בזכות האינטרפרטציות שלה לבטהובן ושוסטקוביץ.

התזמורת הסימפונית ירושלים. ביטחון ואחידות בזכות המנצח

דראקר וחבריו זכו בשורה ארוכה של פרסים מוזיקלים (כולל שמונה פרסי גראמי). הוא עצמו מוזיקאי רבגוני, מתמחה בבאך כמו גם בבטהובן, ברטוק ושוסטקוביץ. הוא סולן מבוקש, מרבה בכתיבה פרשנית ואפילו סופר: לפני כשנתיים פירסם רומן בהוצאת סיימון & שוסטר, ספר יוצא דופן בשם "המושיע" (The Savior), שעוסק במוזיקה באופן ייחודי.

גיבורו של הספר הוא כנר גרמני המגויס בידי האס.אס. כדי להשתתף בניסוי שאמור לבדוק את יכולתה של המוזיקה לתת תקווה במי שאיבדו אותה לחלוטין. הכנר נדרש לנגן בפני קבוצת יהודים, אסירי מחנה ריכוז, וניתקל בתגובה אפאתית ורק איומי שומרי מחנה הריכוז מעוררים באסירים תגובה כלשהי, מכנית, של מחיאות כפים. זהו ספר שעוסק במוזיקה, גבורה ופחדנות.

יוג'ין דראקר ששמענו אמש הוא כנר עדין מאוד ומשיכות הקשת שלו נוגעות בנימים דקים. את המיטב שבו הוא מוציא בקטעים הליריים, בסולם גבוה, בקצה המזוכך של המלודיה. בקטעים הנמרצים יותר, הסואנים, אני פחות מתרשם מעוצמתו. אך בסך הכל מדובר בכנר-עילית, מן הטובים שהופיעו באחרונה עם התזמורת הסימפונית ירושלים. את הקדנצה שבסוף הפרק הראשון (שחוברה, אגב, בידי יואכים) הוא ניגן ללא-רבב. מושלמת ממש.

אחרי שהקהל חזר והעלה אותו לבמה שלוש פעמים במחיאות כפיים, הוא ניגן כהדרן פרק מתוך הפארטיטה לכינור סולו של יוהן סבסטיאן באך. זו אינה בחירה מקרית. דראקר התמחה בסונטות ובפארטיטות של באך שמנוגנות בכינור סולו ללא ליווי. קטע קטן שמוכיח כיצד ניתן לנגן בכלי מלודי (שמאפשר לכאורה נגינת מנגינה אחת בלבד) מוזיקה הרמונית שבה מפיק הכנר בו-בזמן, בצד המנגינה הראשית, גם ליווי.

בהמשך הערב, לאחר ההפסקה, ניגנה התזמורת את הסימפוניה הרביעית של ברהמס. על התזמורת הסימפונית ירושלים, רשות השידור ניצח מנהלה המוזיקלי ליאון בוטשטיין. בוטשטיין – שבצד פעילותו הענפה כמנצח, בעיקר בארצות-הברית, עוסק גם במחקר מוזיקלי ובכתיבה - הוא מנצח טמפרמנטי עם יד בוטחת. עמידתו הנחרצת והפרשנות הדומיננטית שלו, נוסכים בתזמורת ביטחון ואחידות, והיא מפיקה מתוך עצמה צליל ערני ומלא חיים.

הקונצרט אמש היה הקונצרט החמישי בסדרה הקלאסית של התזמורת והוא יתקיים גם הערב (יום ה') באולם הנרי קראון שבתיאטרון ירושלים.