פתיחת העונה באופרה: מאיטליה באהבה

איזה ערב מהנה! ערב שוצף של שתי אופרות אינטנסיביות ומשובחות, עם זמרים טובים והפקה דינמית. יופי.

וזה ממש לא מובן מאליו, כי לחובבי אופרה ותיקים יש בעיה: זה שנים אנחנו מאזינים להקלטות של זמרי-על, ואז, בבואנו לשמוע אופרה חיה על הבמה, אנחנו נתקלים לעיתים בשירה בינונית עם קולות נחותים. בזיכרון המוזיקלי שלך מהדהד קולו של טנור-על, ובמציאות אתה מתרסק מול גבר שמנמנן בעל קול בינוני וכישורי משחק מגוחכים. אבל כל זה לשמחתנו לא קרה אמש (ה'). להיפך - הקולות היו ברובם מרשימים, המשחק היה משכנע, התזמורת היתה במיטבה, המוזיקה שפעה במיטבה.

מתוך "פליאצ'י". נציגות מובהקות של הזרם הכמו-ריאליסטי(צילום: יוסי צבקר)

הערב החגיגי כלל שתי אופרות קצרות: "קוולריה רוסטיקנה" (אבירות כפרית) מאת פייטרו מסקני, ו"פליאצ'י" (ליצנים) מאת רוג'רו לאונקוולו - שתי אופרות שחביבות עלי במיוחד. זו מסורת ארוכת שנים להעלות את שתיהן בערב אחד, ולא בכדי. שתיהן נציגות מובהקות של הזרם הכמו-ריאליסטי - זרם הווריזמו (אמת) - שאחז את עולם המוזיקה והספרות האיטלקי בסוף המאה ה-19.

ואכן, שתי האופרות מתבססות על אירועי אמת: רצח של מאהב בידי בעל נבגד בעיירה בסיציליה היה הבסיס הסיפורי של "קוולריה רוסטיקנה"; ורצח של שחקנית בתיאטרון נודד בידי בעלה, היה הבסיס לאופרה "פליאצ'י". אגב, לאונקוולו המלחין נהג לספר שאביו היה השופט החוקר שחשף את הגבר הרוצח. אך הפרט הביוגרפי הזה מעולם לא הוכח.

אבל עיקר מהפכנותן של שתי האופרות הללו אינו רק בהתבססן על סיפור ריאליסטי ועל מציאות חברתית של איטליה בשלהי המאה ה-19, אלא במהפכה המוזיקלית שחוללו. שתי האופרות מייצגות את הפרידה של האופרה האיטלקית מעידן האופרות הגדולות של ג'וזפה ורדי.

המהפכה של מסקני

מי שפרצה את הדרך היתה "קוולריה רוסטיקנה", שהופעת הבכורה שלה ב-1890 קצרה באחת תהילת עולם. פייטרו מסקני, המלחין, נקרא לבמה כחמישים פעמים באותו ערב! עלילת האופרה מתרחשת בכפר סיציליאני. סנטוצה מגלה שלבן-זוגה טוֹרִידוֹ יש פרשת אהבים עם לוֹלָה, אשת עגלון הכפר אלפיוֹ. שבורת לב ואחוזת נקם היא חושפת בפני הבעל הנבגד את הדברים, וזה גואל את כבודו הרמוס ברצח המאהב.

"קוולריה רוסטיקנה". לא עוד מוזיקה מסוגננת(צילום: יוסי צבקר)

מסקני הצעיר (אגב, חברו הטוב של פוצ'יני) הכיר כמובן היטב את הסגנון האופראי המסורתי. אבל הוא כבר בן העידן הפוסט-רומנטי, וניצני המודרניזם כבר באופק. וכך הוא מנסח כללי משחק אופראי חדש, וכותב אופרה קצרה מאוד, דחוסה, תוך שהוא שומט באחת את כל היוֹתרוּת, ההפרזות והגודש השופע שמאפיינים את האופרה "הישנה". לא עוד השירה היפה (בל-קאנטו) העסוקה בעצמה; לא עוד רצ'טטיבים ואריות וירטואוזיות; לא עוד מוזיקה מסוגננת.

מסקני נפטר באחת מכל אלה וחולל אופרה במערכה אחת, שכולה שטף בלתי פוסק של מוזיקה הנובעת ישירות מן העלילה: רצף של שירי במה מקהלתיים (על-בסיס מוזיקה עממית מדרום-איטליה), דואטים נפרדים ואריות. ואלה האחרונים, בשונה מן האופרות של ורדי, אינם מנשר של מצב-רוח, אלא מספרים את הסיפור ומניעים את העלילה קדימה. כך האריה הקצרה והמופלאה "O lola c'hai di latti la cammisa" ("או לולה, היפה כפריחת האביב") כאן בביצועו של לוצ'יאנו פברוטי הגדול.

העיצוב החזותי של האופרה הזו אמש היה משונה למדי: היא אמנם מתרחשת בסיצילה, אך הבמה עוצבה משום-מה כמחצבת אבני שיש המצויות דווקא בצפון איטליה. ועל אף שבאיטליה כולם קתולים, בני הכפר נראו כאילו נשלפו מאיזה כפר פרבוסלאבי בלב הבלקן. את התפקיד המרכזי של סנטוצה שרה הזמרת האוקאינית טטניאנה אניסימובה. יש לה קול ענק, לגברת אניסימובה, והיא מפיקה אותו בלא שמץ של מאמץ, תוך שהיא גוברת על מקהלה בת עשרות זמרים. אבל אני אישית איני אוהב את סגנון השירה הרוסי 'הגדול' הזה, עם המחוות המלודרמטיות. סנטוצה היא דמות טראגית, קרועה, והיא זכאית בעיני לביצועו מעט רגיש ומעודן יותר.

"קוולריה רוסטיקנה". עיצוב מעט משונה(צילום: יוסי צבקר)

לעומת זאת המצו-סופרן הישראלית סבטלנה סנדלר, בתפקיד לוצ'יה אמו של טורידו, היתה רכה ונפלאה, וגם הטנור סקוט פייפר מארצות הברית היה משכנע. אך הטוב שבזמרי החלק הזה בערב היה לטעמי הבריטון האיטלקי הוותיק והמוכר פאולו גוונלי (Paolo Gavanelli) בתפקיד אלפיו. יש לו קול חם ומחוספס, שאינו כהה גם בבגרותו ומשחקו אמין מאוד.

צחק ליצן על שברון אהבתך

גוונלי יחזור ויופיע לאחר ההפסקה באופרה השנייה ששמענו אמש, "פליאצ'י". האופרה "פליאצ'י", שהופעת הבכורה שלה התקיימה ב-1892 בניצוחו של ארטורו טוסקניני, מתוחכמת הרבה יותר ומורכבת יותר מ"קוולריה רוסטיקנה" הנאיבית משהו. מדובר במחזה שבתוך מחזה: להקת שחקנים נודדת מתכוננת להעלות מופע של קומדיה דל-ארטה בכפר. אך בטרם עולה ההצגה נודע לקָניוֹ, הלוא הוא פליאצ'ו הליצן, שלרעייתו רומן עם אחד מבני הכפר, ושהשניים מתכננים לברוח יחד למחרת היום.

קניו הנבגד והאומלל, זועם ומבקש נקם. אך לפי שעה ההצגה חייבת להימשך, ובמר גורלו הוא שר את אחת האריות המופלאות בספרות האופרה מאז ומעולם, "Vesti la giubba" ("לבש את הגלימה"). האריה ממחישה באופן מכמיר-לב את כאבו של קניו ומממשת באופן מושלם את מהות קיומו של 'הליצן הטראגי' באשר הוא. וכך שר קניו-פלאצ'יו: "אתה, רק ליצן הינך / לבש את גלימת התחפושת שלך, אפֵּר את פניך / הקהל שילם והוא רוצה להתבדר / צחק ליצן, כולם ימחאו לך כף / הפוך את סבלך לבדיחה / ועם עלות המסך הסתר את כאבך / צחק ליצן על שברון אהבתך / צחק מבעד לכאב המרעיל את ליבך".

אגב, האריה הזו היא האריה האופראית הראשונה שהוקלטה אי-פעם על-גבי תקליט. זה היה ב-1907 והזמר היה הטנור המיתולוגי אנריקו קארוזו. ההקלטה הזו הפכה את קארוזו לטנור הנודע בתבל באותה העת.

"פליאצ'י". הצגה והצגה בתוך הצגה(צילום: יוסי צבקר)

גם באופרה זו בלט פאולו גוונלי, בתפקיד טוניו (השחקן המלשין). לבד מקולו העשיר והמביע, יש לו כישורי שחקן אמיתיים, והוא מחולל בטבעיות בין התפקיד ה'ריאלי' לתפקיד הליצן בקומדיה דל-ארטה. בתפקיד הראשי של קניו הופיע הטנור הארגנטינאי גוסטבו פורטה, זמר טוב למדי אך חסר מעט נפח ועוצמה.

"פליאצ'י". הבטחה לעונה איכותית ומקצועית(צילום: יוסי צבקר)

אך מי שללא ספק היתה הכוכבת של האופרה הזו, ואולי של הערב כולו, הייתה הישראלית-הבינלאומית אירה ברטמן בתפקיד נדה, אשתו של קניו. ברטמן נחנה בקול גדול ויפיפה, לא מוגזם, שוטף באופן זורם וטבעי, עם מבע רגשי משכנע, רב-גוונים. היא היתה משעשעת וקלילה כקולומבינה הליצנית, ונוגעת ללב כנדה המבקשת לממש את אהבתה ונשיותה.