האופרה "מהגוני": ככה הורסים קלאסיקה

צריך הרבה חוסר דמיון והרבה חוסר טעם כדי להחריב את האופרה הגאונית של ווייל וברכט כפי שקרה אמש. במקום מתח ואימה וניכור, כל מה שחשנו בו אתמול, באולם האופרה הישראלית, היה פשוט שעמום. בימוי נעדר חזון, תפל כמעט וקלישאי, עיצוב במה גדוש אימג'ים בנאליים, כוריאורגרפיה נלעגת ממש, סאונד משובש – כל אלה חברו יחד כדי לגזול מאיתנו את אחת מהקלאסיקות המזהירות של המאה ה-20.

"עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" היא במקורה אופרה פראית וגסה עד כדי זעזוע. ברטולט ברכט וקורט ווייל כתבו את מהגוני כדי לטלטל אותנו ולהבעית אותנו. אבל התחושות היחידות שעוררה ההפקה אמש היו שיממון ותפלות. ולא מגיע היה לאנסמבל הסולנים המוכשר למדי ששמענו אמש, להיקלע להצגה פרובינציאלית כזו. חבל.

"עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני". שיממון ותפלות(צילום: יוסי צבקר)

שלושה פושעים נמלטים – האלמנה בגביק, פאטי מנהל החשבונות וטריניטי מוזס הבריון – מייסדים באמצע שום-מקום, את העיר מהגוני. "קל יותר להוציא זהב מאנשים מאשר מנהרות" ולכן הם מקימים עיר שעשועים שתספק מנעמי חיים תמורת הרבה כסף טוב. במהגוני ההדוניסטית כל אחד רשאי לעשות כל שיבקש, כל עוד הוא יכול לממן את השירות. וכך, הראשונות להתייצב הן הזונות, בראשן ג'ני סמית', ובין הבאים לעיר ג'ים מהוני וחבריו - חבורת חוטבי עצים מאלסקה.

בהתחלה הם שותפים להנאות העיר - אוכל בשפע, שתייה פרועה, סקס נדיב - אך בהדרגה החבורה מתכלה: ג'ק מואבס עד מוות, ג'ו נקטל בקרב אגרוף חסר מעצורים, וג'ים שהימר עליו, מאבד את כל כספו. במהגוני אין לפושט רגל זכות קיום, וחטאו של ג'ים כבד מנשוא, הוא אינו מסוגל לשלם בעד הוויסקי ששתה. הוא מובא למשפט ונדון למוות. יוקר המחייה בעיר מרקיע, אך קולות תושבי העיר המוחים אינם מרשימים את שועיה. אדוני הכסף לא יוותרו על פרוטה ותאוות הבצע, המעבירה את מהגוני כולה על דעתה, מביאה לקיצה.

לאן מוביל המשטר הנאצי

"עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" - יצירת המופת של צמד הגאונים הגרמנים המלחין קורט וייל והמחזאי והמשורר ברטולד ברכט, עלתה לראשונה בלייפציג ב-1930, שלוש שנים לפני עליית היטלר לשלטון. כשבחוצות צעדו קלגסי פלוגות הסער הנאציות ה-SA, העלו ווייל וברכט אופרה סאטירית שלועגת ל"מדינת החירות" (Heilstaat) שהמפלגה הנאצית ביקשה לחולל. הרעיון של עיר מנעמים המנוהלת בידי פושעים, היתה פארודיה גלויה לכוונותיו של היטלר. במהלך האופרה מתרגמים מנעמי החיים הללו לדקדנטיות צרופה ולאלימות קיצונית. אם תרצו - תחזית מפורשת של ברכט למקום שאליו יוביל המשטר הנאצי את גרמניה. למותר לציין שעם עלות הנאצים לשלטון ב-1933, הוסרה האופרה מהבמה וברכט ווייל ברחו מגרמניה.

המוזיקה זכתה לביצועים מעוררי כבוד

המשפט שג'ים מוריסון שינה

"עלייתה ונפילתה של העיר מהגוני" יותר משהינה אופרה, במובן הקלאסי של המונח, היא תיאטרון מוזיקלי מתוחכם. המוזיקה, לתקופתה, מהפכנית. קורט ווייל עירב סגנונות מוזיקליים שהיו פופולריים בתקופתו באירופה – סגנון ניאו-קלאסי עם ואלסים, מארשים, שירי קברט, פוקסטרוט – עם מוסיקה מיבשת אמריקה: ג'אז, רגטיים, בלוז. כל אלה במרקם תזמורתי. והתוצאה היא עירוב מרתק של קברט עם אולם אופרה.

כוריאוגרפיה מגוחכת וביצוע רשלני ולא אחיד של הרקדנים

שעטנז הסגנונות הזה, לעיתים עד כדי דיסונאנס, מונע כל "סכנה" של הידרדרות לקונבנציות האופראיות המקובלות. פה ושם שילב וויל פרודיות קטנות על קטעים קלאסיים – קוראל של באך, אופרה של וואגנר, נוקטורנו של שופן. ופה ושם הוא נוקט בצורה מודרנית של קונטרפונקט תוך שילוב הרמוני של מלודיות עצמאיות, נבדלות.

ויש גם אריות קליטות ובראשן שיר הלהיט "ירח אלבמה" (Alabama Song, או Whisky Bar) ששרה ג'ני בלווית חברותיה הפרוצות במערכה הראשונה, והן חוזרות ושרות אותו בשנייה ולקראת סיום ההצגה. "ירח אלבמה" (המושר באנגלית, על-אף שהאופרה כולה דוברת גרמנית), בוצע באין-ספור ביצועי ג'אז ופופ, בין השאר על-ידי דיוויד בואי, להקת הרוק המיתולוגית "הדלתות" (The Doors) כשג'ים מוריסון, כוכב הלהקה, משנה את המשפט המקורי Show us the way to the next pretty boy למילים: Show me the way to the next little girl, בט מידלר, נינה סימון, אוטה למפר ואפילו דלידה. 

השיר "ירח אלבמה" בביצוע "הדלתות"

קורט וויל, כמו פול הינדמית', כתבו בהשראת ברכט מוזיקה המכונה Gebrauchsmusik ("מוזיקה מגויסת" או מוזיקה תועלתנית, בתרגום מאוד חופשי מגרמנית). הם התעניינו לא רק במוזיקה לעצמה, אלא גם בתפקיד הסוציו-פוליטי שלה. ואכן באופרה הזאת ניכר היטב תפקידה של המוזיקה כמכשיר לגיבוש עמדה, כמו גם מכשיר בשירות ההתנהלות הדרמטית על הבמה. המוזיקה כאן בורחת מהדגש על ה'אמוציה' באופרה המסורתית, וממירה אותו בדגש על ה'מחשבה'. וכך, בעוד שהאופרה והתיאטרון המסורתיים מבקשים לעורר בקהל 'הזדהות', ברכט ווייל מבקשים לעורר דווקא 'ניכור', וזה מצידו אמור לעורר למחשבה ביקורתית.

במובן מסוים מהגוני היא גם סאטירה על עולם האופרות, על מה שוויל עצמו כינה "חוסר הרציונאליות של הצורה האופראית". מעמדים אופראים קלאסיים ורגשות נעלים, שזכו לדורות של שירה אופראית נלהבת, הופכים במהגוני לגרוטסקות. האהבה במהגוני אינה אלא ההתאוות לשירותיה של זונה. וכשג'ני הזונה, אהובתו של ג'ימי, נדרשת להצילו על-ידי תשלום חובותיו, היא שרה אריה דרמטית, שכולה אירוניה אכזרית, על כך ש"אדם ישן במיטה שהוא הציע לעצמו". ובכך היא חורצת את גורל אהובה למוות. באמצעות ההמרה הגרוטסקית הזו של תֵמוֹת אופראיות קונבנציונאליות, הוציאו ברכט ווייל את האוויר מהגרנדיוזיות המנופחת והמגוחכת של האופרה המסורתית.

ערב מפוספס

עמרי ניצן, במאי ההפקה אמש, שזר בהצגה שלו דימויים מעולם הפרסום, הבורסה והכסף הגדול. הוא, ומעצב התפאורה מיכאל קרמנקו גדשו את הבמה בשלל אפקטים שמזכירים אסתטיקה קרה של תוכניות משחק טלוויזיוניות, וזוהר קר, כמו לאס ווגאסי. אלא שכל זה היה לשווא. והבעיה אינה דווקא האסתטיקה המכוערת, אלא הבנאליות של האימג'ים ועודף סטיילינג שהמית במובן מסוים את הסיפֵּר המוזיקלי. זה פשוט לא עבד, ותודעת הצופים לא גורתה במאום. תפאורה סימבולית, מוגזמת במכוון, היא אמנם מכשיר ברכטיאני מוכר שאמור לנכר את הצופה מן המתרחש על הבמה ו"להזכיר" לו שאיננו עוסקים ב"מציאות" אלא במשל על המציאות. אבל הפעם זה לא עבד. תוסיפו לכך העמדות סטאטיות, נטולות ברק, של המשתתפים; כוריאוגרפיה מגוחכת וביצוע רשלני ולא אחיד של הרקדנים; קריינות מעצבנת במיוחד של רבקה מיכאלי; בעיות באלאנס כשסאונד התזמורת רוב הזמן גובר על קולות הזמרים ומאפיל עליהם – ותקבלו ערב מפוספס.

ובכל זאת המוזיקה - על-אף העדר שיווי משקל בין מה שהופק בבור התזמורת לבין מה שהתרחש על הבמה – זכתה לביצועים מעוררי כבוד. לסופרן השוויצרית נעמי נדלמן בתפקיד הזונה ג'ני, קול מעולה ונוכחות בימתית טבעית ומשכנעת. הטנור הגרמני ולפגנג שויינינגר בתפקיד ג'ים מהוני היה מצויין. אמנם יש לו קול מעט קטן (וזה בעייתי על רקע בעיות הסאונד אמש) אך הוא זמר משובח ודמותו המיוסרת משהו הולמת את ג'ים, היצור האנושי היחיד במהגוני האיומה. וגם טארה ונדיטי, המצו סופרן האמריקנית בתפקיד האלמנה הרשעה בגביק – מרשימה בנוכחותה הבימתית הדעתנית שלה ובקול יציב ועשיר. וראויים לשבח גם הישראלים נח בריגר, הבריטון היציב והטוב בתפקיד ביל, ולדימיר בראון, הבס הוותיק בתפקיד ג'ו וגיא מנהיים בתפקיד ג'ק.

קיצורו של ערב: בימוי כושל מנע מזמרים טובים וממקהלה מוכשרת לחולל אופרה ראויה. החמצה!