וירטואוז הרכבת התחתית: ג'ושוע בל בהופעה עלית
הכנר העילאי ג'ושוע בל, שהתחזה לנגן רחוב בתחנת רכבת סואנת וזוהה על ידי אדם אחד בלבד, מנגן על כינורו ברגישות ובאינטימיות טהורה. הופעתו עם התזמורת הפילהרמונית הוכיחה: כשאתה הכנר הכי טוב בעולם, אתה לא צריך פוזות
זכויות היוצרים על הניסוי הזה - להציב את אחד מן הכנרים הטובים בעולם בתחנת רכבת סואנת, ולבחון האם הציבור יבחין באיכותו הנדירה של "נגן הרחוב" - היא של עיתונאי מהוושינגטון פוסט. התוצאה: כ-1,100 איש חלפו על פניו מבלי לשים אליו לב בכלל. 27 איש עברו לידו ושמטו מטבע לצלוחית הכסף (בסכום כולל של כ-32 דולר), שבעה אנשים בלבד נעצרו להאזין לנגינה לדקה או שתיים, ואחד בלבד זיהה את ג'ושוע בל.
ג'ושוע בל מנגן בתחנת רכבת התחתית של וושינגטון. איש אחד זיהה אותו
הכתבה בוושינגטון פוסט זיכתה את מחברה, ג'ין ויינגרטן, בפרס הפוליצר לאותה שנה. המהלך כולו תועד במצלמה נסתרת והסרטון ביוטיוב, שמביא את תמצית הניסוי נצפה עד כה בידי יותר מארבעה מיליון וחצי איש.
הניסוי כמובן הוכיח שיכולתנו להעריך יצירת מופת היא תלוית הקשר, אבל הסיפור הזה מעיד במשהו גם על ג'ושוע בל. אני בספק אם עוד כנר במעלתו היה מוכן להשתתף בהרפתקה שכזו. וממעקב רב-שנים אחריו, דומני שהוא באמת צנוע ובלתי סנוב בעליל. הוא אינו ספון רק באולמות היוקרה לבדם, אלא יוצא אל הציבור. לא מפתיע, לכן, שג'ושוע בל מרבה יחסית להקליט עבור פסי קול של סרטים. כמו הלהיט "גברות בלוונדר".
פס הקול של הלהיט "גברות בלוונדר" מאת ג'ושוע בל
בסרט, צעיר פולני מאנייה טובעת נסחף לחוף אנגליה, ושתי הגברות שמושיעות אותו מגלות שהוא כנר מחונן - גדוש ביצירות לכינור שאת כולן מבצע ג'ושוע בל. ושורת הביצועים המדהימים שעשה עבור הסרט הכינור האדום - על גלגוליו של כינור פלאי אחד - זיכתה את פס הקול בפרס האוסקר. לכינור של בל יש צליל מיוחד - נקי, רך ועמוק.
חפש את הכינור
הכינור שלו - סטרדיבריוס מ-1713 ידוע בשם Gibson ex-Huberman. לכינור הפלאי הזה יש סיפור מדהים למדי. בעבר הרחוק הוא היה בבעלותו של הכנר הוירטואוז ברוניסלב הוברמן, מי שיסד את התזמורת הפילהרמונית הישראלית. הכינור נגנב, ב-1936, מחדר ההלבשה של הוברמן ב"קרנגי הול". הוברמן לא זכה לראות שוב את כינורו.
50 שנים לאחר מכן, על ערש דווי, התוודה הגנב, כנר צנוע בשם ג'וליאן אלטמן, שהכינור אצלו. הוא הסווה אותו במשחת נעליים וניגן עליו כל חייו. הכינור עבר עוד גלגול או שניים, ובסופו של דבר ג'ושוע בל שהיה להוט עליו כבר שנים, רכש אותו תמורת קרוב לארבעה מיליון דולר. הדיסק הראשון שהקליט בל עם הכינור הזה היה לקט עיבודים לכינור של אריות וקטעי מוסיקה לפסנתר בשם romance of the violin. והנה הוא כאן בהופעה חיה בלינקולן סנטר בניו יורק:
ג'ושוע בל מופיע עם כינורו האבוד
האמת היא שג'ושוע בל מככב במאגר המוזיקה הפרטי שלי, ושנים אני רוצה לשמוע אותו בהופעה חיה. מעבר לטכניקה המעולה לגמרי, יש משהו בנטייה של בל למרגש ולחווייתי ולבלתי-אמצעי, לרומנטי ללא הסוואה - שכובש את לבי. בל הוא סוג של כוכב רוק לא ראוותן בעולם המוזיקה הקלאסית. עם מראה הנער הנצחי (הוא בן 46 ונראה צעיר מגילו ב-20 שנים) ועם הופעה בלתי מכופתרת בעליל.
הקונצרט של בל בישראל ששמענו אמש (ג') היה הראשון בשורה של שבעה קונצרטים בתל-אביב ובחיפה, עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. הוא ניגן את הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי. זהו אחד הקונצרטים הקשים ביותר לביצוע. הכנר נדרש כאן לווירטואוזיות עילאית, במהירות מסחררת לעתים, ובתוך כך לליריות סלאבית שופעת ומפכה. ובל הוא בדיוק האיש לבצע זאת.
בהופעה דומה שהוא הרגיש בבית. בהפסקה הוא התיישב לו בנחת בלב הקהל, ליד עמדת מכירת הדיסקים, חתם לכל מי שביקש, הצטלם, קשקש עם משבחיו הרבים - והיה חביב להפליא. אגב, הסבא שלו מצד אמו היתה מראשוני חלוצי ארץ-ישראל וממייסדי חדרה. הוריו של בל ניסו בכוח לגדלו כילד "נורמאלי" (משחקי וידיאו, באולינג וטניס), אך הוא היה ילד פלא, וכבר בגיל 14 הופיע כסולן עם תזמורת פילדלפיה, ובגיל 17 ביצע את הופעת הבכורה שלו ב"קרנגי הול" שבניו יורק - אולם הקונצרטים היוקרתי ביותר בעולם.
מיתר גדוש רגש
ג'ושוע בל זכה בשפע של פרסים ואותות הצטיינות כולל פרס גראמי ופרס אייברי פישר (Avery Fisher) המאוד יוקרתי למבצעים של מוסיקה קלאסית. הוא הקליט למעלה מ-40 תקליטים ומופיע בכל העולם ככנר, ובשנים האחרונות אף כמנצח.
בזכות הטכניקה המושלמת של בל ונטייתו למוזיקה רומנטית, אוהבים להשוות אותו לכנר ולמלחין הרומנטי הספרדי בן המאה ה-19 פבלו דה סרסאטה. ואכן מהאזנה לבל שמנגן את ה-Zigeunerweisenv (שירת צוענים) מאת סרסאטה, אפשר גם להבין מדוע: טכניקה מושלמת, וירטואוזיות, צליל רווי אנרגיה שקטה, גדוש רגש.
הוא היה פשוט נפלא. המליצה של בל נגינה מלב אל לב (שומעיו), היא במקרה הזה, נכונה כפשוטה. הצ'ייקובסקי שלו אמש היה נוגע ללב, הכינור שלו שר בצליל של יופי נדיר. הדיוק הטכני שלו מושלם - אך בו בזמן הצליל שופע חום ואנושיות. בל יודע להגיש רצף של יחידות מוזיקה גדולות-דרמטיות, עם יחידות ליריות-רוטטות ונגיעות אינטימיות. בשורה התחתונה: חוויה מוזיקלית של ממש. ומה שיפה אצל בל, שהוא בשלו. הוא לא ממש מתרשם מהטרנדים ומהציפיות מכוכב במעמדו. הוא פשוט מנגן איך שהוא מרגיש. וגורף אותנו לחוויה מוזיקלית אינטימית וטהורה.
בחלקו השני של הקונצ'רט ניגנה התזמורת את הסימפוניה מספר 9 ("הגדולה") מאת פרנץ שוברט.
הסימפוניה הזאת לא נוגנה מעולם בימין של שוברט - היא נחשבה לארוכה וקשה מדי - ונשכחה. ומי שחשף אותה, 10 שנים לאחר מות מחברה, היה רוברט שומאן שיזם את ביצועה לראשונה, בלייפציג, בניצוחו של פליקס מנדלסון.
אגב, מנדלסון עצמו כבר היה ל"מומחה" בחשיפת יצירות עבר אבודות והנגשתם לציבור כמו, "המתיאוס פאסיון" של באך והקונצ'רטו לכינור של בטהובן. ביצועה של הסימפוניה הגדולה הזאת, ששומאן הנלהב כינה "בעלת האורך השמיימי", נמשך כ-55 דקות. לטעמי היא נוגנה אמש, פרט לפרק האחרון, בטמפו מעט איטי מדי. אך ברגישות רבה ובעירנות שופעת.
המנצח על הסדרה החדשה של הפילהרמונית הוא הרוסי-יהודי סמיון ביצ'קוב. ביצ'קוב (61) מופיע כמנצח אורח במיטב התזמורות בעולם. בין השאר עם הפילהרמוניות של ברלין, הסימפונית של לונדון, הקונצרטחבאו של אמסטרדם והפילהרמונית של ניו יורק. הוא גם מרבה לנצח על אופרות במיטב בתי האופרה בעולם. לסמיון ביצ'קוב יש תנועות קצרות, נינוחות ומדודו מאוד. אך דומה שהדיאלוג שלו עם התזמורת הפילהרמונית מצוין. התזמורת אמש היתה עירנית, אחידה, ובעלת צליל חי, שופע. בשורה התחתונה: קונצרט מעולה עם כנר עילאי, מנצח מצוין ותזמורת משובחת.
