מוצרט היה נהנה: דון ג'ובאני בחומות ירושלים

בלי כל רגשי נחיתות מול אחותה התל-אביבית הדשנה והמבוססת, הראתה אמש "האופרה הירושלמית" שהיא יודעת לעשות את זה. והיטב, במקוריות, תוך ניצול מעניין של הלוקיישן הייחודי.

לא מעט חובבי אופרה חושבים ש"דון ג'ובאני" היא הטובה באופרות שנכתבו אי-פעם. עניין של טעם כמובן, אבל אין חולק על כך שמדובר באופרה מופלאה ושמוצרט היה כאן במיטבו: מוזיקה סוחפת וקליטה מאוד, עם אפשרויות ביטוי עשירות כמעט לכל תפקידי הזמרים, אריות נהדרות, סיפור פתלתל - ספק קומדיה, ספק טרגדיה - ליברית תמציתי ואפקטיבי.

אציל וניהליסט

לאציל הספרדי דון ג'ובאני, יש עניין אחד בלבד בחיים: לכבוש נשים. וככל שירבה כן ייטב. הוא עוגב על כולן: צעירות ומבוגרות, שחרחרות ובהירות שיער, נסיכות ובנות איכרים, ספרדיות וטורקיות, איטלקיות וצרפתיות. המשרת שלו מנהל קטלוג מפורט של כיבושי אדונו והמספרים מרשימים. אלא שבדרך דורס דון ג'ובאני את כולם. הוא מקסים את הנשים, מציף אותן באשליות ונוטשן. הוא גוזל את הבנות מחיק בעליהן ובני זוגן. הוא משקר, מתעתע, מסובב את הכל בכחש וצוחק על כולם. ואם אב זועם נקרא בדרכו ושולף נגדו חרב, דון ג'ובאני ישיב מלחמה ויהרגו. בשם החירות נטולת הגבולות דון גובאני הוא מתיר לעצמו הכל, אין דין ואין דיין ואין אמות מוסר.

אבל אי-אפשר שלא לחבבו. הוא שוצף חירות וחדוות חיים, הוא מאמין בניהליזם טהור, הוא גאה ואמיץ ומתוחכם ומשעשע. והוא נכון למות, בראש מורם, על מזבח חירותו. בלא חרטה. וזה כמובן מה שיקרה לו בסוף. השאול יפער את פיו ויבלע אותו.

דון ג'ובאני על חומות ירושלים. לוקיישן נפלא וניצול מצוין שלו(צילום: אלעד זגמן)

סיפורו של ג'ובאני (הלוא הוא דון חואן) זכה לגרסאות בימתיות רבות - מקצתן קומדיות קלילות בסגנון הקומדיה דל'ארטה, מקצתן סיפורי מוסר חמורי סבר. אבל מוצרט והליברטיסט שלו לורנצו דה פונטה, יצרו גרסה אחרת לגמרי, ומורכבת ומרתקת מאין כמותה. דומה שמן אירוניה סלחנית מרחפת על האופרה כולה. דון ג'ובאני הוא אמנם בן בליעל אבל הוא מקסים. ואי אפשר שלא להזדהות עם החתירה חסרת העכבות שלו לחירות.

ה'חירות' הזו, שזוכה באופרה לשירה משל עצמה, משמעותה כאן אירונית כמובן: לשם מה היא? ובאיזה מחיר? ואשר לנשים של מוצרט, לכאורה כולן כאן קורבנות אך בעצם פוחזות לא קטנות שלא לומר נפקניות ממש. הן אוהבות-שונאות את דון ג'ובני ובסך הכל מוכנות ללא היסוס להמיר את בני זוגן בעבור נשיקותיו של הנוכל המקסים. ואשר לגברים, לבד מדון ג'ובאני, הם לכאורה עושים את "הדבר הנכון" - אבל כולם או טרחנים או קנאים או מתחסדים.

דומה שבצירוף הניגודים האלה, בחוסר יכולתנו לתעב את בן הבליעל או לחוס על קורבנותיו כביכול, מנתצים מוצרט ודה פונטה את כל המסד החברתי-ערכי המהוגן לכאורה, בזים לאמונה, מקדשים סוג של פטליזם. אז נכון שבסופו של דבר הצדק האלוהי - בדמות הפסל השיש של הקומנדטורה שהרג דון ג'ובני בתחילת האופרה - מעניש אותו עד מוות, אבל איכשהו אף אחד לא משתכנע ש"הטובים" נצחו ו"הרעים" נענשו. אפילו את הרגע הדרמטי הזה, מעורר החלחלה המופלאה מבחינה מוזיקלית, עוטפת איזו אירוניה.

והמעניין הוא שמה שמחולל את התחושה המורכבת הזו זו המוזיקה המתוחכמת להדהים שמוצרט חולל כאן. לא העלילה ומיצוב הדמויות לבדם, גם לא הטקסט, אלא משהו בספק קלילות-ספק דרמטיות שבמוזיקה, משהו באיזון המושלם שבין חומרת סבר טרגית לבין קלילות גדושת שמחת חיים. גם אם מוצרט היה מלחין רק את "דון ג'ובני" לבדו, ואף לא יצירה נוספת, עדיין היה זכאי ללא היסוס לתואר גאון.

מפורסמת, אבל מזמינה

וככל שיצירה מוזיקלית, לא כל שכן אופרה, מוכרת יותר - כך הסיכוי לפספסה גדול יותר. כל חובב אופרה מכיר חצי מהאריות כאן על בוריין. ובאוזני כולנו מהדהדים קולות מושלמים של הקלטות שכולנו שמענו. כך למשל הסופרן האמריקנית רנה פלמינג והבס הרוסי דימטרי הוורוסטובסקי בדואט של דון ג'ובאני ובת האיכרים צרלינה 'La ci darem la mano', או הבריטון-הבס הוולשי בריין טרפל בסצנת המוות בסוף האופרה.

ולכן כשחובב אופרה הולך להופעות של דון ג'ובני, תמיד מתגנב החשש שמא המוזיקה הגאונית של מוצרט לא תזכה לביצוע ראוי. למרבה השמחה לא רק שזה לא קרה אמש (ה'), אלא שזכינו לשמוע אופרה דינמית עם קולות מצוינים, בהפקה מעוטת-אמצעים אך גדושת דמיון ושמחת עשייה. אפילו מזג האוויר הירושלמי עשה עמנו חסד ולא הקפיא אותנו למוות (סוג של תחביב שיש לעיר הזאת, עויינת המופעים הפתוחים).

ניצול מצוין של הלוקיישן, שירה משכנעת

כמה מילים על המוסד החצי-סודי הזה "האופרה הירושלמית". מדובר ביוזמה של משוגע לדבר, עומר אריאלי, שגם שימש אמש כמנצח. אריאלי - מדריך זמרים בין-לאומי, מנצח וחבר סגל באקדמיה למוזיקה ומחול בירושלים – החליט שגם ירושלים ראוי שתהיה לה אופרה. הוא הקים עמותה שהצליחה לגייס משאבים צנועים ובמידה לא מבוטלת של חוצפה נטלה לעצמה את העוז להרים אופרות קלסיות. הוא ליקט אוסף זמרים משכנע במיוחד (שאלתרו ימים אחדים לפני המופע פלש-מוב ברחוב ירושלמי), הקים תזמורת אד-הוק, רובה על-בסיס נגני התזמורת הסימפונית רשות השידור, ובחר לוקיישן פנטסטי: מצודת דוד הסמוכה לשער יפו בעיר העתיקה בירושלים.

ראיתי כבר לא מעט הופעות בחצר המצודה, ואמש היה ניצול נפלא במיוחד של הלוקיישן. זמרים צצו בגומחות שבחומות, עשרות מטרים מעל הקהל, עלו וירדו בגשרים ובמעלות של מדרגות נסתרות, חוללו על הבמה המאולתרת בלב החצר ויצאו ממנה על גרם המדרגות שחוצה את הקהל. אי-שם במרומי החומה הוקרנו קטעי וידאו: עלמה חומקת מדון ג'ובני דרך קמרון אפל בלב המצודה הנסתר מעינינו, עיניה פעורות-התשוקה של עלמה אחרת, חשרת עננים, הבזקי אור.

זמרים נהדרים שצצו, עלו וירדו. ההנאה היתה מרובה(צילום: אלעד זגמן)

כך שעל מיעוט האמצעים של "האופרה הירושלמית" (ברור למשל שתקציב התאורה שלהם היה יותר מצנוע), חיפו דמיון ויצירתיות ואלתור בימתי, תוך ניצול השטח הייחודי. אני לא בטוח שכל הקהל יכול היה ליהנות מיתרונות המקום שכן מקצת החומות הסתירו חוששני לחלקם, אבל בסך הכל הלוקיישן של מגדל דוד וניצולו, היה אמש סיפור הצלחה ברור.

ואשר לזמרים - גם כאן ההנאה היתה ברובה גדולה. מדהים היה לשמוע את קולם חזק וברור על-אף שמדובר בשטח פתוח ענק והעובדה שלא נעשה שום שימוש במערכת הגברה. מדובר בסוג של נס קטן: צירוף של אקוסטיקה טבעית מוצלחת וקולות חזקים במיוחד.

טובה מכולם היתה לטעמי המצו-סופרן הצעירה אפרת רז. יש לה קול צלול ועז, כשרון משחק לא מבוטל ונוכחות מצודדת במיוחד. היא היתה משכנעת לגמרי בתפקיד דונה אלווירה המאהבת הנטושה, שוחרת הנקם אך גם הסליחה. הסופרן אולגה סנדרסקיה, בתפקיד דונה אנה הספק חסודה ספק מאוכזבת, עלתה לישראל לפני שנתיים ולהערכתי תתמקם היטב בשורה הראשונה של סופרניות ישראליות. יש לה קול עוצמתי, מטופח בטכניקת שירה רוסית מעולה. שקד בר, הסופרנית היפהפיה היתה חביבה בתפקיד בת האיכרים החצי-נפקנית צרלינה, אך לטעמי משהו חסר היה אמש בשירתה. תפקידה של צרלינה הוא אולי התפקיד עם אפשרויות ההבעה לזמרת, הטובות ביותר באופרה הזו, וזה לא קרה אמש. הדרמה שבמאבק הפנימי שלה לא התממשה.

ואשר לגברים - הבס-בריטון האיטלקי דריו ג'ורג'לה עמד יפה במשימה לצקת באופרה הזו את מנת הצחוקים הנדרשת. יש לו בריטון-בס צלול, אבל לא תמיד יציב. דווקא את "אריית הקטלוג" שבה הוא מונה את מניין כיבושיו של אדונו, אחת האריות משובבות הלב ביותר באופרה הזאת, הוא החמיץ. הבס יעקב סטריזיאק עמד בכבוד בסצנת השאול שבסוף האופרה וקולו רעם ברחבי המצודה.

ומילה טובה במיוחד לבס הצעיר, נתנאל זלבסקי, שלראשונה שמעתיו דווקא בהקשר אחר לגמרי, כפייטן באנסמבל "עלעול" של יאיר דלאל. יש לו בס צלול, טרי לגמרי. הוא עדיין לא נגוע בכל השטיקים של זמרי אופרה ובפוזה הבסית הכמו-גברית וקשוחה-קודרת שיש לזמרים רבים בקטגוריה הזו. יש משהו עירני מאוד בקול שלו, כמו-טבעי, והוא גם יודע לשחק - משאב נדיר יחסית בקרב זמרי אופרה.

ואחרון חביב הבריטון האיטלקי גבריאלה ריביס ששימש אמש גם במאי האופרה וגם בתפקיד הראשי של דון ג'ובאני. לריביס יש נוכחות פיזית שהולמת מאוד את התפקיד - הוא גבוה, נאה ומקסים למדי. כזמר, אני מעט חלוק: בכל הקטעים שעיקרם המשחק יותר מאשר השירה, ברצ'טיטיבים וקטעי המעבר - הוא היה מעולה. האריות שלו לעומת זאת בינוניות. אין לו טכניקה מושלמת, קולו כבר אינו צלול לגמרי ונעדר את העומק הבסי. ועם זאת הוא הגיש לנו אמש דון ג'ובאני משכנע ואפקטיבי.

עומר אריאלי הוביל אמש אופרה צנועת הפקה אך דינמית, קצבית, עם תחושת שאו טובה והגשה מוזיקלית משכנעת ומהנה מאוד. סיפור הצלחה ירושלמי. כן תרבה.