מחווה לאום כולת'ום: קונצרט מושקע ומשובח

לפני שנים שיפצתי את הבית שלי. אחרי שהשיפוצניק הערבי גילה בארון הדיסקים שלי ערימה נאה של תקליטורים של פריד אל אטרש, מוחמד עבד אל ואהב וליילה מוראד, המניות שלי הרקיעו אצלו לשחקים. אנחת עונג של ממש נפלטה מפיו כשהחל שולף מהמדף שלי דיסק אחר דיסק של אום כולת'ום.

האמת המרה היא שאף ששנים אני שומע מוזיקה ערבית קלאסית, את ההתענגות שהשיפוצניק שלי חש מול אום כולת'ום, אני כנראה לא אזכה לחוש לעולם. כדי ליהנות ממוזיקה ערבית קלאסית אתה חייב להיות בן התרבות, להבין את המילים ובעיקר להכיר היטב את השירים. ואני לא מתיימר לחשוב שאני באמת מבין אותה או ער לדקויותיה.

אגב, ההכרות המוקדמת עם השיר היא מרכיב קריטי, כי היא זו שמאפשרת לך את ההתענגות על האלתור, שלעולם מתרחש במוזיקה הזו. פענוח ההפתעה שנחשפת ברגעי האלתור, כשהמבצע פוגש את הקהל ומגיב להלוך הרוח באולם, היא ממחולליו העיקריים של ה'טראב' המפורסם. אותה תחושת קסם מכשפת, תחושת ההתעלות בקרב הקהל והאמנים על הבמה גם יחד. הטראב במופעים של אום כולת'ום היה אקסטטי ממש. נגזרת ישירה של כישרון האלתור הפנטסטי שלה. היא היתה לוקחת משפט שירי מסוים, ושרה אותו שוב ושוב, כל פעם עם הטעמה מעט שונה, מותחת צליל, מסלסלת פסקה, שוזרת מאוול. והקהל, שמכיר את השיר היטב, היה יוצא מגדרו מהתלהבות, ער לאופן הייחודי שבו היא מרגישה ומגישה את השיר באותו הרגע.

ריהאם מוסטפא ב"מלכת הנילוס", מוזיקה של ריגוש. צילומים: עמרי בראל

"זו מוזיקה של אינטראקציה, והמבצע מגיב לקהל ולתחושות שלו באותו הרגע" אומר סמי ח'שיבון, כנר ומנצח ומומחה למוזיקה ערבית קלאסית וכן מנהלו המוזיקלי של הקונצרט "מלכת הנילוס" - מחווה לאום כולת'ום שנערכה אתמול (ב') בפסטיבל העוד הבינלאומי בתיאטרון ירושלים.

ואכן הקו המלודי, המוגדר בתווים, אחראי בקונצרטים של מוזיקה ערבית קלאסית ללא יותר מ-70-60 אחוזים ממה שנשמע על הבמה. השאר הוא אלתור מובהק: מאוואלים (על המקצב הבסיסי שהתזמורת שומרת), מתיחות הטון, הסתעפויות מהמנגינה הראשית וחזרה אליה. "זו מוזיקה של ריגוש ששיאה הוא באנחת האההההה כשהטראב מגיע לפסגה", אומר ח'שיבון, "והאנחה הזו היא פורקן למתח הרגשי שנבנה בהדרגה במהלך השיר".

לא מדובר בקריאות ה"בראבו" של הקהל המערבי, אלא מתן דרור קולקטיבי למתח שהולך ונטען. ולכן במופעי מוזיקה ערבית הקהל, בניגוד מוחלט לזה המערבי, לא יושב בשקט. להפך, אם הוא חרישי סימן שהערב כשל. המדד לקונצרט ערבי מוצלח הוא במידה שהקהל שר עם הזמר, פורץ לסירוגין במחיאות כפיים, מניף ידיו. וכשהטראב בשיאו, מיטשטשים הגבולות שבין הבמה לאולם.

השתתפות הקהל היא המדד להצלחת המופע

מלכת שירת הנילוס

אום כולת'ום היתה המלכה המופלאה והחד-פעמית של השירה הערבית הקלאסית. היא הלכה לעולמה לפני קרוב ל-40 שנה, אך דומה כי הפופולריות שלה בעולם הערבי לא פחתה כהוא-זה. היא נולדה לפני למעלה מ-100 שנים בכפר קטן בדלתא של הנילוס, שם הופיעה כבר כנערה צעירה בשירים דתיים. ב-1920 עלתה לראשונה על במה בקהיר וקהל החל נוהר למופעיה, מוקסם מקולה המיוחד וההגשה שלה. סגנונה המוזיקלי השתנה והתפתח במהלך חצי יובל של פעילות מוזיקלית ענפה, באין-ספור הופעות, עם רפרטואר עשיר של קרוב ל-400 שירים.

אורכן הרשמי של היצירות ששרה אום כולת'ום היה כחצי שעה, אך באינטרפרטציה שלה הן נמשכו כפליים ואף יותר, תוך שהיא ניהלה דיאלוג עם קהלה, חזרה על פסקאות מוזיקליות, נענתה לקריאות ביניים ואנחות השומעים, הדגישה משפטים מסוימים והבליטה בתוך כך איזו משמעות נסתרת. כאן היא שרה את "אינתה עומרי" הפופולרי יותר משעה ורבע:

בצד קולה והכריזמה שלה, היתה לאום כולת'ום יכולת ענקית לרגש בגלל שני קסמים שלעולם חוללה על הבמה: יצירתיות פנטסטית וסיומות מהפנטות. היצירתיות שלה התבטאה כמובן באלתורים מזהירים, תוך חזרה על אותם קטעים שוב ושוב, כל אחד שונה מקודמו, מתגלגל ומתפתח. ואשר לסיומות של השירים, מה שקרוי בערבית קאפלה, אלה חשובות לא פחות מהאלתור היצירתי. לכל זמר ערבי הסיומות האופייניות לו, ואלה של אום כולת'ום כונו "קאפלה אל חארכא", כלומר הסיומות החורכות, השורפות. סיומות חזקות שהלהיבו את הקהל והביאו את ריגשתו לשיא.

הרבה קולות אום כולת'ום

"אום כולתו'ם מכילה ריבוי של קולות, ולכן אפשר לשמוע זמרים רבים ושונים שיבצעו את שיריה" אומר ח'שיבון. ובערב אמש שמענו ארבעה כאלה, ששרו 12 קלאסיקות. המוכר מכולם, מי שמכונה "מלך השירה הערבית", הוא הזמר הוותיק מוסטפא דחלה. מכל הזמרים ששמענו אתמול הוא הקרוב ביותר לסגנון הקלאסי שבנוי על הרבה מאוד אלתור. אף ששירתו מזכירה יותר את הגישה הסורית-לבנונית, יכולתו לשיר את אום כולת'ום המצרית בנוסח של פעם – מרשימה מאוד. שלושת השירים שהוא שר אתמול (חבית ולא באנשי עלי; אל ורד גמיל; אל אמל) לקוחים מהרפרטואר המוקדם של אום כולת'ום, שירים שהיא שרה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ושנכתבו בתבניות מוזיקת הטראב של המאה ה-19.

מוסטפא דחלה. סגנון קלאסי

לזמרת לובנה סלאמה יש גישה עכשווית יותר, מעין אום כולת'ום לייט. יש לה נוכחות בימתית מובהקת, הקהל התמסר לה בהנאה והרבה להשמיע, בצדק, קריאות אהההה משמחות. לובנה מתמחה ב"אינתה עומרי" ("אתה חיי"), אחד השלאגרים הגדולים ביותר של אום כולת'ום. אמש היא שרה אותו 14 דקות - ארוך יחסית לשירים בקונצרט אתמול, אך קצר בהרבה מהוואריאציות המתמשכות של אום כולת'ום:

"אינתה עומרי", לבד מהלחן האפקטיבי שלו, בולט בעוצמה הרגשית של הטקסט (ויסלחו לי הדקדקנים על התרגום החופשי מעט שהרשתי לעצמי): "עיניך השיבוני לימים שחלפו / לימדוני להצטער על העבר ומכאוביו / כל שידעתי בטרם ראו אותך עיני, היו חיים שבוזבזו לשווא / וכיצד אפשר להאשימני בכך / אתה חיי / אתה חיי / עמך, אור השחר שוב זורח / אחרי שנים כה רבות שעברו עלי אהובי, ולבי לא ידע בהם רגע של אושר / ולא טעם אלא כאב מר / ורק עתה החילותי לאהוב את חיי / רק עתה החילותי חושש מן הזמן שחולף / ואת כל השמחה שדמיינתי, את כל השמחה שאליה ייחלתי / מצאתי באור עיניך, בלבי וברוחי / אתה אור לבי, אתה יקר לי מחיי / מדוע.. מדוע.. לא פגעה בי אהבתך מוקדם יותר בחיי...". נסו לשמוע את האופן המבכה והמוטעם שבו שרה אום כולת'ום את ה"מדוע.. מדוע.." הזה ותבינו מקצת מגדולתה.

לובנה סלאמה. נוכחות בימתית מובהקת

ח'ליל אבו נקולא, המכונה "הזמיר", הוא גבר הדור למראה וזמר רב-תחומי שיודע לשיר במגוון סגנונות, וכמו כל שאר המבצעים בערב הזה הוא היה מודע היטב לחוקיות הבלתי כתובה בביצוע שיריה של אום כולת'ום. בהופעה שלו בלטה במיוחד הדומיננטיות של הזמר מול התזמורת.

הפתעה משמחת עבורי היתה צעירת המשתתפות, זמרת בשם ריהאם מוסטפא, שסיימה לא מכבר את לימודיה באקדמיה למוזיקה בירושלים. יש לה קול אלט כבד, רב-נפח ומרשים. והיא זכתה לשיר את אחת הקלאסיקות הדרמטיות ביותר של אום כלת'ום: "אל אטלאל". שיר שעניינו בקולות ובהדים מן העבר, וריהאם אכן הפליאה לממש בקולה את תחושת הכיסופים של השיר.

חליל אבו נקולא. "הזמיר"

על הערב כולו ניצח סמי ח'שיבון, מנצחה של תזמורת אל-פאראבי שייסד לפני 20 שנים. זו תזמורת קטנה - עוּד, קאנון, נאי, תופים, קלידים וכלי קשת – שמתמחה בביצוע מוזיקה ווקלית ואינסטרומנטלית מהרפרטואר הערבי הקלסי והמודרני. תזמורת מיומנת מאוד, מגיבה בערנות לניואנסים האלתוריים של המבצעים.

סמי ח'שיבון. כמו שירת אדם

ח'שיבון עצמו פתח וסיים את הערב בוואריצייה לכינור של שניים משיריה של אום כולת'ום. הכינור שלו ב"לסה פאכר" ("אתה עדיין זוכר") נשמע כמו שירת אדם ממש, מפכה, נושמת, גולשת ברבעי טונים כקול האנושי. נגינה יפהפייה להפליא.

ומילה אחרונה על הקהל. הקהל בערב זה - כמו במופעים אחרים בפסטיבל העוּד המיוחד והמצוין - הוא קהל הטרוגני להפליא: ערבים בצד יהודים, קשישות ליד צעירים, היפסטרים אשכנזים בצד מזרחיים חובשי כיפה. וכולם מתענגים.