סבחאת אקקיראז: ישירה ונוגעת ללב
כנגד כל הסיכויים והאיומים, עלתה אמש סבחאת אקקיראז, מגדולות השירה הטורקית המסורתית, על במת תיאטרון ירושלים, לקונצרט שהיה מופע סיום מלהיב לפסטיבל העוּד הירושלמי המשובח
"אני כה שמחה להיות כאן, בירושלים המקודשת, שהרי כולנו אחים". כך, בפשטות פתחה אמש (שבת) סבחאת אקקיראז את הקונצרט שלה על במת תיאטרון ירושלים. ובמשפט הקצר הזה מתמצית כל אישיותה - הפוליטית והאנושית - של הזמרת הגדולה הזאת. כל בני האדם אחים, אני לא מאמינה בהחרמות, אני עצמאית בדעותיי ולא נתונה להשפעות.
בסבחאת אקקיראז - זמרת ענק טורקית וגם חברת פרלמנט סוערת - מתקיים שילוב מרתק של פוליטיקה אופוזיציונית ודעתנית, עם עשייה מוזיקלית. במהלך ההפגנות הסוערות לפני חצי שנה באיסטנבול היא שרה לקהל שיר קלאסי עתיק על אם שכולה, תוך שהיא הופכת את שיר האבל האישי לאבל לאומי על חזון טורקי שנגדע. וכך גם היא העזה להופיע אמש, למרות מחאות של ארגונים פלסטינים וטורקיים, במופע הסיום של פסטיבל העוּד הירושלמי. ברור שהיותה זמרת נערצת שעשרות אלפים מגיעים להופעותיה, מסייעת למעמדה כפוליטיקאית. בה איש לא מעז לגעת.
בצד פעילותה הפוליטית מופיעה סבחאת אקקיראז עשרות פעמים בשנה, מרבה בנסיעות בעולם, הקליטה עד כה 22 אלבומים ושיריה ביוטיוב צוברים מיליוני האזנות. יש לה קול נקי וחזק, סגנון שירה ישיר, לא מתחכם, פשוט במכוון. והקול החשוף, המקצב הריקודי ובו-בזמן המונוטוני-מופנם, והאנושיות הצרופה הגלויה שלה - כובשים.
אקקיראז, מגדולות השירה האתנית בעולם, יושבת בבית הנבחרים הטורקי מטעם מפלגת האופוזיציה ה-CHP - המפלגה העממית הרפובליקאית. באספה הלאומית הטורקית היא משמשת בוועדה לשוויון הזדמנויות בין גברים ונשים. ויש הטוענים שהיעדרן המוחלט של שמלות בארון הבגדים שלה - אף הוא אמירה פוליטית. במערב יכנו אותה פמיניסטית, אך עבורה מדובר בהמשך טבעי לחלוטין למורשתה הדתית והתרבותית ביותה בת למשפחה עלווית-בקטאשית.
מסורת השירה הבקטאשית
הבקטאשיה היא מסדר שיעי-עלווי שצמח באנטוליה לפני 700 שנים ואורח החיים בו מתאפיין בין השאר בשוויון - מאוד בלתי מקובל בחברות מסורתיות, בוודאי בעולם האסלאמי - בין נשים וגברים. כולל בטקסים הדתיים, הריקודיים, הנערכים במשותף. הנשים הבקטאשיות לא הולכות עם כיסוי ראש, לא לובשות בגדים מכסים, לא יושבות בית אלא מנהלות בדעתנות קריירות עצמאיות.
הבקטאשים נחשבים מוסלמים חופשיים. הם מציגים פרשנות ייחודית לקוראן, ומתנהלים מחוץ לחוקי האסלאם הממוסד ולכן מאתגרים אותו. במשך מאות בשנים הם נרדפו בידי השלטונות האסלאמיים הסונים, אך עם זאת השפעתם של על חיי הרוח בטורקיה עצומה וחורגת מעבר לגבולות חברי המסדר לבדם.
גדול המשוררים הטורקים, המיסטיקן הסוּפִי יוּנוּס אֵמְרֵה (Yunus Emre) היה בקטאשי (אמש שרה אקקיראז את אחת הקלאסיקות שלו: enim adım dertli dolap - "טחנת המים המתייסרת"). ורבים מבכירי השירה הטורקית הקלאסית לדורותיה היו בקטאשים. ולא בכדי, שכן לשירה יש תפקיד מרכזי בפעילות הרוחנית הבקטאשית. בהתאם למסורת הסוּפִית, שהבקטאשיה היא אחד ממסדריה, משמשים השירה והמחול לערור הנפש, מרחיבים את התודעה ומשמשים גשר בין הגשמיות האנושית לבין האלוהי והנעלה.
הדיה של השירה הבקטאשית, בת מאות השנים, רווחים בשירה העממית בכל רחבי אנטוליה. ואלו היו השירים הראשונים שאקקיראז שמעה, כילדה, בבית. מדובר במכלול עצום של שירי עם שמושרים בידי אָשִיקִים ("מאוהבים") - מעין טרובדורים טורקיים. מוזיקה אוראלית שעברה מדור לדור ומתקיימת עד היום בכפרי העלווים באנטוליה: שירי דת, שירי ריקוד ("החלייז"), קינות עממיות, שירי אהבה. מקצתם אבד במהלך השנים, מקצתם נאסר להשמעה בפקודת השלטונות.
בבגרותה החלה אקקיראז חוקרת את השירה הבקטאשית באופן שיטתי, וזה שנים שמדי קיץ היא עוברת כפר כפר באנטוליה ומקליטה נשים שרות וכוהנים עלווים מזמרים. למרות שלשירים יש מגוון של משקלים (אמש שמענו שירים בשבע שמיניות ובתשע שמיניות, ומקצבים מרובעים כמו שירים מערביים וכמובן שירים חסרי מקצב ומבוססי מאוואלים) - אך על כולם שורה איזשהו טון מדיטטיבי אחיד. נגזרת ישירה של המונוטוניות המוחלטת של השירה הבקטאשית הדתית, שתכליתה ליצר תחושת טראנס.
קודש וחול
המרכזיות של הדת ניכרת היטב בשיריה של אקקיראז, ורבים מהשירים ששרה עוסקים באמונה ובאל. היא גם מרבה להזכיר את האלוהים - בכינויו הבקטאשי "דוסט" ("חבר נפש") - גם בשיחה חופשית ובראיונות עיתונאיים. השיר שפתח את הקונצרט אמש היה Sah E Merdan - שיר שעוסק במעלותיו של האימאם השיעי עלי, נינו של מוחמד. בהמשך שמענו עוד ועוד שירים שעניינם הזיקה שבין החיים והאמונה והמיתולוגיה השיעית. וגם כשהשיר נשמע שופע חדוות חיים וקצב, כמו Beni Beni המוכר, הוא עוסק בשפע שהעניק האל לברואיו.
אך כמובן שלא נפקד מקומם של שירים "חילוניים" ברפרטואר של אקקיראז: שירי מחול ושמחה כמו המחרוזת Halaylar שסיימה את הערב אמש; קינות ושירת סבל, שירי געגועים וכמובן שירי אהבה. כך למשל הלהיט הטורקי העממי Ne ağlarsın Ne Ağlarsın Benim Zülfü Siyahım" Buda Gelir Buda Geçer" (מדוע את בוכה, בעלת השיער השחור היפה?"). במהלך השיר הזה אמש, הצטרפה לאקקיראז הדס פל-ירדן, זמרת ישראלית ואתנו מוזיקולוגית, שמתמחה במוזיקה טורקית ושירת לדינו.
אלא שבתפיסה הבקטאשית והמוסלמית בכלל לא באמת מתקיימת אבחנה בין "חילוני" ל"דתי", ולכן גם בשיריה "החילוניים" נמצא את האלוהים. כך למשל בשיר Salındı Bahçeye Girdi ("נכנס אל הגן") שעניינו אמנם באהבה הלא מושגית, אך החיפוש אחריה מתואר כמסע רוחני. גם הלהיט הפופולארי Haydar Haydar עוסק לכאורה באהבת אדם באשר היא, אך כזו שנגזרת מעולמו של הנביא עלי (היידר הוא אחד מכינוייו). בשיר הזה אגב בולט השימוש המסיבי והיפיפה בקוואל - חליל מזרחי עשוי קנה (דומה לנָיי המוכר).
כמובן שלא כל השירים ששרה אקקיראז הם שירים מן המסורת העממית. רבים מהם נכתבו והולחנו בידי יוצרים בני זמננו, מקצתם בידיה היא. וגם עניינם של אלה הוא בדרך-כלל רוחני משהו, כמו הלהיט Tevhit העוסק במסלול חייו של הדרוויש המשלב אמונה וטבע. TL גם קצבו של השיר הזה, הריקודי, והעיבוד המלווה, הם כשל שיר עממי עתיק יומין.
הכלי המרכזי שלעולם ילווה את השירה הטורקית העממית הוא הבַּגלמה. הבגלמה היא אחת מצורותיו של הסאז, כלי מיתרים מסורתי מאסיה הקטנה והבלקן. יש לו צוואר ארוך עליו מתוחים 7 מיתרים שעליהם פורט המנגן באצבעותיו או עם מפרט. במהלך השנים חברו אל אקקיראז מגדולי המוזיקאים הטורקיים המסורתיים כמו מוסא ארוגלו, אורחן גנסביי ועריף סאג - כולם נגני בַּגלמה וירטואוזים. וגם אמש, שלושה מחמשת הנגנים שליוו את אקקריאז, היו נגני בגלמה.
סיום נפלא לפסטיבל מעולה
סבחאת אקקיראז שרה פשוט וטבעי וישר. גישתה ישירה, חפה מכל מנייריזם או פוזה של כוכבת. קולה צלול, עם הד פנימי, מאוואלים גרוניים, צליל שמזכיר שירת רועים בלקנית. היא מקיימת דיאלוג ערני, ידידותי מאוד, עם המלווים שלה, שגם תורמים את קולותיהם הגבריים מחוספסים. הטון הכללי מדיטאטיבי, זורם. היא לא מנסה להרשים את הקהל, לא נותנת "שואו" אלא פשוט שרה - ישיר ונקי ובוקע לב.
מופעי שירה עממית טורקית יסתיימו בדרך כלל כשהקהל על הרגליים, מרקד, במה שמכונה 'הָלָאי'. אמש סיפקה את ה'הלאי' להקת המחול התמימה והחביבה של ארגון עולי כורדיסטאן שעלתה לבמה כרקע למחרוזת שירי השמחות שסיימה את הערב ולצלילי הדבוּל - התוף הגדול והרועם.
פסטיבל העוּד הירושלמי לא יכול היה לבחור מופע סיום ראוי מזה. זוהי השנה ה-14 של הפסטיבל המשובח והמקורי. מפעל ייחודי, שמזוהה לחלוטין עם מנהלו האמנותי אפי בניה (מנהל בית הקונפדרציה) שמבקש לחבר מסורות מוזיקליות מאגן הים התיכון - מוזיקה ערבית קלאסית, מוזיקה מן הבלקן ומאסיה הקטנה - עם המוזיקה המערבית. זהו פסטיבל של חיבורי ניגודים לכאורה וגם הקהל שגודש את המופעים הטרוגני כמותו: מזרחים ואשכנזים, ערבים ויהודים, מבוגרים וצעירים, חילונים ודתיים. על כל מופעי הפסטיבל המיוחד הזה שורה רוח של חיבור ואחווה, והוא מבחינתי סוג של הצהרה מוזיקלית כמו גם חברתית, אולי אפילו פוליטית. והעיקר, זהו פסטיבל של מוזיקה משובחת ומעשירה.
