האופרה "דון פסקואלה": מהנה ומשעשעת

ואכן דון פסקואלה - רווק זקן, עשיר וקמצן, שהחליט לנשל את אחיינו מהירושה, ולארגן לעצמו אישה צעירה וצאצאים - למד על בשרו שעם צעירים חסרי מנוח ממש לא כדאי להתעסק. סדרת ההשפלות ששלושה צעירים נכלוליים מנחילה לו, היא איומה ונוראה. האחיין חדל-האישים, אהובתו הצעירה וחסרת המעצורים, וידידם הרופא הנבזה משפילים את הדון הזקן עד תום. וסופו שהוא נכנע, משחרר את האישה הצעירה לזרועות אהובה ומפקיר את ביתו והונו לשליטתם. וזה למען האמת מצחיק, אבל גם מטריד ועצוב למדי.

מצחיק ומטריד. "דון פסקואלה"(צילום: יוסי צבקר)

גאטנו דוניצטי (1797-1848), בגאונותו כי רבה, הצליח לכאורה להעמיד על הבמה קומדיה דל ארטה עם כל השטיקים והגגים, ובכל זאת אנחנו יוצאים בסוף עם תובנת הפוך על הפוך: מי, שבשם האהבה והנעורים חושב שהכל מותר לו, סופו עיוות ושחיתות. ויבוא יום וזה יתהפך עליו: ואכן בדקה האחרונה של האופרה, כשזוג הצעירים מקבל את האישור לנישואיהם, אנחנו נרמזים - כך לפחות לשיטתו של הבמאי גרישה אסגארוף בביצוע אמש - שהאחיין הנרפה הולך לאכול אותה. בעודו מתחבק עם נורינה אהובתו, היא מושיטה יד לאחור, לרופא הנוכל מלטסטה. ולנו, הצופים מהצד ברור איזה עתיד צפוי לארנסטו. דומה ששק המרורים שהנחילה נורינה לדון פסקואלה, אינו אלא חזרה גנרלית למה שתעולל לבעלה הצעיר והתם. ובינינו, די מגיע לו.

אניני האופרה אמש קצת עיקמו את הפרצוף ממופע הסלפסטיק של גרסת "דון פסקואלה" שהעלתה האופרה הישראלית, ובסיום ההופעה קיבלתי סקירה על "הקונספט הארכאי של הבימוי" - אבל אודה ולא אבוש: אני נהניתי. בסופו של דבר "דון פסקואלה" אינה אלא קומדיה מוזיקלית ולא צריך לדרוש ממנה מעמדים דרמטיים ומורכבות בימתית נעלה. אז נכון, כבר ראינו גרסאות מתוחכמות יותר של הקומדיה הזאת, אבל המופע בכללותו היה דינמי ומשעשע וקופצני ובהחלט מהנה.

שק של מרורים(צילום: יוסי צבקר)

לזמרים אמש עמד משהו, שאינו מצוי בדרך-כלל אצל זמרי אופרה: הם יודעים לשחק. ובקומדיה מן הסוג הזה כישרון משחק חיוני. דון פסקואלה, בביצועו של הזמר הקרואטי ג'ורג'יו סוריאן, היה אכן פתטי ומגוחך כנדרש, גם אם קול הבס שלו אינו מן העמוקים או המרשימים ביותר. לטנור האיטלקי אלסנדרו סקוטו די לוזיו, בתפקיד האחיין ארנסטו, יש קול דק במקצת, אך שירתו

 מזכירה, סגנונית, טנורים איטלקיים של פעם, והארנסטו שלו משכנע למדי ככסיל תם.

טובה מכולם הילה בג'יו הישראלית, בתפקיד נורינה. יש לה סופרן טבעי וקולח, הקולרטורות שלה נעימות, לא לחוצות, והמשחק שלה משכנע. דייויד שטרן, המנהל המוזיקלי של האופרה הישראלית, הניע את מהלך הערב כולו בדינמיות כובשת, והתזמורת הסימפונית ראשון לציון בניצוחו הייתה אמש מצוינת: צליל מגובש, אינטנסיבי ועירני. משהו מכל זאת אפשר לטעום בטריילר של האופרה הישראלית.

והעיקר: המוזיקה של "דון פסקואלה" היא כל-כך נהדרת! דוניצטי יצר יצירת מופת קליטה וקולחת, ועם זאת מתוחכמת ומורכבת מוזיקלית. לכאורה מדובר באופרה קומית קלילה (אופרה בופה), אבל האמצעים המוזיקליים שבהם דוניצטי נוקט לקוחים דווקא מאופרות סריה דרמטיות. בין השאר: הקדמה תזמורתית ארוכה מאוד (ונפלאה עד מאוד); אריות ליריות כפולות; ורצ'טטיבים מלווים בכלי קשת. ובמקביל הוא משלב, בדימיון יצירתי מרגש, אלמנטים כמו-עממיים (סרנדה בליווי גיטרה, נגינת חצוצרה בודדת).

מהנה ומשעשע(צילום: יוסי צבקר)

ויש כמובן אריות נהדרות. כך למשל הפנינה האופראית Com'è gentil במערכה השלישית. ארנסטו, הנחבא במעמקי גן ביתו של פסקואלה, שר לנורינה סרנדת אהבה נפוליטנית, על יפי הלילה והשתוקקותו אליה. דווקא הפנינה הזו פוספסה אמש, לכן נפצה את עצמנו כאן בביצועו של גאון הטנור לוציאנו פאווארוטי. ובסגנון שונה לחלוטין, אותה אריה בפיו של הטנור המקסיקני פרנציסקו ארזה.

קיצורו של דבר,גרסת "דון פסקואלה" של האופרה הישראלית, גם אם אינה החשובה שבמופעיה, מהנה מוזיקלית ומשעשעת בימתית. ולמי שיחסיר, הנה האופרה במלואה, בהקלטה מ-2006 בפסטיבל ראוונה, בניצוחו של ריקרדו מוטי.