שלומי שבן: חשוף, אך עדיין קורץ

מצאו את ההבדלים: שלומי שבן מימין, ניל יאנג משמאל: מים, שמשיה וסימני סערה

יכול להיות שאני רק מדמיין. יכול להיות. אבל כשמדובר בשלומי שבן - בחור אינטליגנטי, מודע וחובב רפרנסים - נדמה לי שהדימיון לא מקרי. בין המזהים נכונה מוגרל גם רמז: "שיר יפה של ניל יאנג", המוזכר בשיר השבני, מתוך האלבום החדש, "איקאה". אז בהנחה שהתיאוריה שלי נכונה, מה רצה שבן בעצם להגיד באלגוריה הזו? On The Beach הוא אחד מהאלבומים היותר עצובים של יאנג. הוא נכתב אחרי שרשרת של אסונות אישיים וכשלונות בחייו של הקנדי הענק - מות הגיטריסט של הלהקה שלו ממנת יתר, וחוסר היכולת של המבקרים ושל הקהל לקבל את השינויים בסגנונו המוזיקלי. יאנג יצר אלבום מינימליסטי, עם מינימום של חנופה וניסיון לתקשר, ומקסימום כנות, כעס וכאב. שלא במקרה, האלבום הזה הוא אחד המוערכים ביותר שלו, ומהעבר השני - לא זכה להצלחה מסחרית.

מכאן, ששבן בעצם אומר לנו: קבלו אותי בגרסה האמיתית. העירומה. לא עוד ליצן פסנתר, הנסמך בעיקר על שנינויות ועל טכניקה יוצאת דופן, אלא מוזיקאי "מלוכלך" - שיודע להזיע, ואם צריך גם לדמם. והוא אכן עשה את כל הצעדים המוזיקליים המתבקשים לצורך העניין. חבר ללהקת רוק - הקולקטיב, שחבריה היו מעורבים בעיבודים והקנו לחלק מהשירים אווירה של הופעה חיה; הוסיף לפרטנר הוותיק, אסף תלמודי, את המפיק המוזיקלי הנוצץ של הרגע, תמיר מוסקט, שמגיע מסביבה של רעש; מרבית השירים קצרים, כמעט אין זכר לבלדות הארוכות ומרובות המילים של פעם; עיקרן של הרצועות "מופקות" מאד, רחוקות מהמינימליזם המוכר של שבן ופסנתרו; הכיוון המוזיקלי מגוון מתמיד, וכולל אפילו רגאיי! ("אילת"); ובטקסטים מורגש ניסיון ברור להיות פחות שנון ווירטואוזי, ויותר מרגש וחשוף.

שלומי שבן עם חוה אלברשטיין, "תרגיל בהתעוררות"

מודה ומתוודה - יש לי בעיה בסיסית, כשאני ניגש להאזין לאלבום כזה, והבעיה היא כולה שלי. כשיוצר "מוערך" כמו שבן חובר ללהקה "מדוברת" כמו הקולקטיב, עם מפיק "לוהט" כמו תמיר מוסקט, ובהשתתפות הבחורות "הנכונות" נינט טייב וקרן אן, שלא לדבר על דואט עם "הגדולה מכולן" חווה אלברשטיין, נוצר אצלי אנטגוניזם מובנה, שרק מתגבר לאור הקריצה לאלבום המופת של ניל יאנג. זאת תחושה של.. של משחק כמעט מכור. כשמעמידים בפניך מצבור כזה של שמות - כולם נכונים, ובעיקר נכונים להרגע - אתה לא יכול שלא למלמל, עוד לפני ששמעת ולו תו אחד מתוך האלבום החדש, "יצירת מופת. יצירת מופת!".

כי הלוא מדובר בשמות שהם לא רק ידועים וחתומים על הצלחות, אלא רק רציניים מאד ביחס למוזיקה שלהם. חוקרים, משתנים ומונעים ממוטיבציות אמנותיות באמת. כל זה אמור להעלות את רף הציפיות שלי, אבל הוא עושה את ההיפך. למה? אולי כי עייפתי מסוג של בועה תקשורתית סגורה, הסוגדת לאותם אמנים קבועים - כולם נמצאים באלבום הזה - לפעמים גם בלי קשר לתוצרתם. או לאימפקט האמיתי שלהם על עולם המוזיקה, במובנו הרחב.

"לילה אחרון בלונדון"

מודע לחלוטין לאנטי הזה, הקשבתי לאלבום החדש שוב ושוב. ושוב. כדי להעניק לו צ'אנס אמיתי. אבל גם בתום כל ההאזנות נותרתי מבולבל וחצוי. מצד אחד, יש כאן כישרון בכמויות מסחריות - בכתיבה, בעיבודים, בנגינה. ושבן - אולי לראשונה בתולדותיו - לא מנסה להרשים בכוח, אלא להעמיק גם אל תוך מחוזות האי נוחות שלו. אך מהעבר השני - גם אחרי 12 שירים חדשים, אני לא מרגיש שאני מכיר טוב יותר את האיש החתום על היצירה. מכיר באמת. גם כשהוא "חשוף", התחושה היא ששבן מתקשה להיפרד מהקריצה. מהמבט האירוני, מלמעלה. כמו בשיר "איקאה", המדבר על מערכת זוגית, אבל לא יכול לוותר על הציניות האנטי בורגנית (בכאילו). יש באלבום רגעי קסם, שבהם שבן מצליח לצאת מעצמו לגמרי ולייצר אמירה אותנטית, מזוככת ("הקסם נגמר", המקסים באמת; ו"היופי שלך מכאיב לכולם"). אבל הם מעטים מדי.

ועניין אחר - מתוך הניסיון לברוח משלומי "הישן", ומבלדות הפסנתר הענוגות שלו, נשכחו על הדרך המלודיות. הפשוטות, הכובשות. מנגינות כמו של "כולם אומרים", או "מוכן לאהבה", שאפשר ממש לזמזם בהנאה. אגב, בהקשר הזה יש דימיון ניכר ל- On The Beach המדובר של ניל יאנג, שמספק מעט מאד נחמה וניגונים קליטים למאזין. אלא שבניגוד ליאנג, המגיש את ליבו השותת על השולחן, שבן נותר עדיין לא מושג. מעורפל. גם ברגעים ה"כנים" ביותר. צריך להעריך אותו על הניסיון האמיתי להשתנות, להעמיק ולחפור, ולא לספק לקהל את הסחורה המוכרת. האלבום הזה הוא צעד חשוב ונכון עבור שבן. אבל הוא עדיין לא מביא אותו אל הארץ המובטחת.