קונים מוזיקה לחג? תשקיעו באלבומים האלה

מקצועות חופשיים - מוניקה סקס

אני חייב לומר את האמת. המותג "מוניקה סקס" קצת הפסיק לעניין אותי בשנים האחרונות. זכרתי לו כמובן חסד נעורים, אבל היתה - אצלי לפחות - תחושה של משהו שכבר חוזר על עצמו. שאיבד הרבה מהחדווה. ואז לחצתי "פליי", ונזכרתי מחדש למה אהבתי פעם את הלהקה הזאת.

שילוב של טקסטים מתוחכמים אבל הכי לא מתחכמים, שירה נונשלנטית של יהלי סובול שנשמעת כמעט אדישה אבל אז מרסקת אותך בצעקה אחת ונגינה מהודקת ומלאת אנרגיות, שמצופה היטב בהפקה מוזיקלית רעננה וכיפית לגמרי של אייל אבן צור. כמעט כל שיר הוא גם חכם נורא, וגם קומוניקטיבי. צירוף לא מובן מאליו. והסך הכל כובש ונשמע כמו שילוב של בשלות - בכל זאת, כבר לא ילדים - עם ביצים שלא הצטמקו לאורך השנים. איזה כיף.

עיר ובהלות - דודו טסה

תעשייה של איש אחד, דודו טסה. בן 37, וחוגג כבר אלבום עשירי (זוכרים? ככה כתבו פעם, "חוגג"). ויש סיבה לחגיגה. כי הקריירה של טסה היא מופת לטיפוס ארוך, הדרגתי ושפוי לעבר הפסגה. רק לפני שנה ומשהו הוא הוציא את "סחרחורת" המצוין, וכבר עכשיו מגיע "עיר ובהלות". עוד מקבץ מעולה של שירים ישירים, מרגשים ואמינים מאד, עם טקסטים יפים של מיכה שטרית, יהלי סובול, המשורר אלי אליהו וטסה עצמו ולחנים שכבר לגמרי נשמעים "דודו טסה".

"לשים ת'ראש" מוכיח שיש עוד רוקנרול בעברית. "בן של אבא שלי" יגרום לכם לדמוע. ו"בכינו טעינו" הוא פשוט שיר נהדר. בנבחרת של המוזיקאים הישראלים, וטסה הוא לגמרי ב-11 הפותחים, המאמן לא היה מציב אותו כחלוץ נוצץ עם תספורת אוחנה. לא, טסה הוא קשר אחורי. יעיל, חיוני, לא עושה יותר מדי רעש וצלצולים, אבל אי אפשר בלעדיו.

יום אחד - אלון אולארצ'יק ואלעד אדר

נכון, יש פה רק שמונה שירים. ונכון, לא כולם טובים באותה מידה. אבל מבחינתי, ארבעת השירים הראשונים, בצירוף שיר הנושא החותם, הם סיבה מספקת לאפיקומן. אולארצ'יק - מהמוכשרים, המגוונים, המקוריים והיקרים שבמוזיקאי ארצנו - יצר את האלבום יחד עם המוזיקאי אלעד אדר על פי קונספט מוגדר מאד: כל שיר נכתב ביום אחד. בבוקר נוצר הלחן, במשותף, בהמשך היום אולארצ'יק כתב את הטקסט ובשעות הלילה כבר הוקלטה הסקיצה. בהמשך, אדר עיבד והפיק מוזיקלית.

התוצאה היא ממוקדת ובהירה, בדיוק כמו הדרך שבה נוצרה. מ"מסטיק" הפותח ומלא הקסם, דרך "הולך חוזר" עם הנגיעות הרוקיסטיות ועד ל"יום אחד" - עם הכתיבה הרזה והחיננית כל כך של אולארצ'יק מתקבל אלבום נעים מאד, יותר רומנטי ומלא רגש, ופחות משוגע מוזיקלית. אז הוא כבר לא בגנכם כל הליל, אבל גם בשעות הספורות הנוכחות של אולארצ'יק עדיין חיונית.

נוגע בדרכון - עמיר לב

בהאזנה ראשונה, זה נשמע כמו "עוד אלבום של עמיר לב". וגם בהאזנה השנייה. שכמעט הכריעה את הכף, כשהכף היתה מותשת. אבל אז הגיעה ההאזנה השלישית. וכמו בכל "אלבום של עמיר לב", השירים הכמו מונוטוניים לבשו פתאום צורה, והצורה הפכה לסיפורים קטנים שחורכים לך את הלב, כמעט כמו הגיטרות של לב ושל רם אוריון.

סיפורים על חו"ל ("נוגע בדרכון", "לאן עפים הברווזים"), סיפורים על הארץ ("הצלצול ההוא", "חמישה כוכבים"), סיפורים על הילדות ("tonight"), והכל מוגש בקול העמיר לבי הזה, עם המלודיות הכמעט לא מורגשות - עד שהן נתפסות - והעיבודים שלא מנסים להמציא שום דבר, אלא רק לשרת את השיר. לב לא מחבב שינויים, וזה בלשון המעטה - אבל מקבץ השירים הנוכחי הוא המוצלח ביותר שלו, מאז שיאי אמצע שנות התשעים.

שרות חוה אלברשטיין - אמניות שונות

הפטנט של "עבודה עברית" כבר מוכר, ועובד היטב. קלאסיקות ישראליות בלבוש מחודש, כשהכל מוגש בתוך ספרון מהודר במיתוג איכותי. אבל הפרוייקט הזה שונה במקצת, כי הפעם המקור, שסביבו נתפרות גרסאות הכיסוי, הוא קודם כל מבצע-מבצעת, ופחות יוצר (כמו חנוך לוין או אהובה עוזרי, שזכו ל"עבודה עברית" משלהם).

חווה אלברשטיין היתה אמנם שותפה ביצירת חלק מהשירים המופיעים בפרויקט, אבל מדובר במיעוטם. והיא תמיד תיתפס קודם כל - ובצדק מוחלט - כמבצעת גדולה מהחיים. לכן, הפרוייקט הזה הוא מאתגר מראש, כי הוא מכניס 19 זמרות עכשוויות לתוך נעליים פשוט ענקיות. ואכן, לא כולן עמדו במשימה, ובאופן כללי - כמות הרצועות יכולה היתה להצטמצם בקלות.

אבל יש כאן מספיק ביצועים שהופכים את הפרוייקט למוצדק. כל החתיכים אצלי מחדדים את הרוקיות והאירוניה של "לונדון"; הדרה לוין ארדי הופכת את "כמעט שנתיים" לשיר פרטי שלה; שני פלג מוכיחה שוב איזה קול מיוחד יש לה ב"שיר סיום"; איילה אינגדשט מזכירה את הפוטנציאל שלה ב"התבהרות חלקית"; ושילה פרבר עושה קסמים עם "הקוסם".

גם אם לא כל העיבודים החדשים מצליחים להעניק לשירים פרשנות מקורית, עדיין קיים אפקט מצטבר ומלא יופי בהצדעה הנשית הכוללת הזאת לזמרת הגדולה ביותר שפעלה כאן.