חוזרים בתשובה הם הדיסטורשן האמיתי

אחד מהאלבומים הכי יפים של פסח - והיו לא מעט כאלה - הוא "שרים שיר השירים". מקבץ יפה של מוזיקאים נטל מזמורים נבחרים מתוך היצירה המופלאה הזאת, הלחין וביצע באופן שידבר גם אל האוזן החילונית והערלה ביותר (אוזן שמאל שלי, זאת עם העגיל של התו, שתחוב בה מגיל 18). עמיר בניון, תומר מתנה, ארז לב ארי, שולי רנד, אמיר דדון ואחרים התמודדו בדרך מעוררת כבוד - ולפרקים מרגשת עד דמעות - עם האתגר, כשכל שיר הוא יצירה עצמאית שהופקה ועובדה בנפרד.

הראשון בריגוש הוא, כמובן, שולי רנד - שכל רגע שבו הוא מקליט הוא רגע של חסד. אלדד ציטרין הלחין ועיבד מוזיקלית באופן מפעים ממש, ורנד מטלטל את הנפש בשיר הגעגוע והכמיהה הזה ("פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר, נפשי יצאה בדברו ביקשתיהו ולא מצאתיהו, קראתיו ולא ענני"). גם אילן דמתי, הזמר הנהדר ("אני לדודי ודודי לי") וארז לב ארי ("הנך יפה רעייתי") מספקים רגעים מלאי קסם, והסך הכל - כאמור, יפה ומיוחד.

אבל ההתלהבות הזאת שלי רחוקה מלהפתיע. כי בשנים האחרונות, הסצינה של החוזרים בתשובה/ מתחזקים/ חוזרים למקורות מייצרת יותר ויותר חומרים מרתקים, מרגשים ואפילו מגניבים. תחשבו על שמות כמו אביתר בנאי, יונתן רזאל, דניאל זמיר, ארז לב ארי, עובדיה חממה, אתי אנקרי, מאיר בנאי וכמובן שולי רנד, ותבינו על מה אני מדבר. אגב, החודש יצא אלבום מצויין נוסף של מתחזק - יהושע לימוני, בשם "סיכוי לאהבה", והוא יותר ממומלץ.

אז מה קרה פה, בעצם, שהפך דווקא אנשים עם זקן וכיפה - מהסצינות היותר חנבציות בדברי ימי המוזיקה הישראלית - לכוח משמעותי ונותן בראש?

קודם כל, עסקינן בסוג אחר לגמרי של חזרה בתשובה. כזה שלא מנתק את המתחזק מחייו הישנים ומהעדפותיו התרבותיות, אלא רק מוסיף להם נדבכים חדשים. והיות ומדובר בנדבכים שהם בחלקם אוצרות של ממש (ע"ע שיר השירים) יוצא שכולם יוצאים מורווחים. זה גם מסביר את השינוי המהותי ביותר שהתחולל בסצינה: העובדה שהטקסטים לא נגזרים כולם מהמקורות, אלא הם כתבים חדשים ומקוריים של האמנים עצמם. מה שמוחק בבת אחת את כל החשד

 והריחוק מהאוזן החילונית, שהיו עד כה מנת חלקם של המוזיקאים הדתיים. מה גם שהאמנים האלה, מרביתם לפחות, משוללים כל כוונה מיסיונרית. השירים שלהם לא מנסים להחזיר את המאזין בתשובה, אלא לחלוק איתו את הרגשות הכי אינטימיים שלהם, בדיוק כפי שעשו בימי טרום הציצית.

ויש כאן עניין נוסף, שנובע מעצם טיבם של חוזרים בתשובה או כל כינוי אחר שנדביק להם. כל המוזיקאים שכללתי ברשימה דלעיל הם כאלה שגדלו כחילונים ורק אז גילו את האמונה. כשאתה עובר שינוי כל כך קיצוני, נגזר עליך להישאר תמיד קרוע בין העולמות, לא לחוש שייך עד הסוף לשום מחנה. זה אולי מקשה מאוד על החיים, אבל נפלא ליצירה. האמנים האלה הם מחפשי דרך בנשמתם, רוויי סערות וחיבוטי נפש. וזה דלק נפלא עבור מוזיקאי - דלק שאבד כמעט לגמרי לנערי הפלייליסט החיוורים והאנמיים שמאכלסים את הרדיו שלנו כרגע.

מרבית המוזיקאים המתחזקים גדלו על רוקנ'רול, ובמובן מסויים, החיים שלהם הם ביטוי אמיתי של דיסטורשן. של רעב. ושל בעיטה מתמדת. זה בא לידי ביטוי גם בסגנון המוזיקלי שלהם, אבל גם בתשובה הבסיסית לשאלה: מדוע הם יוצרים מוזיקה? למעשה, אפשר לקבוע באופן אירוני שחזרה בתשובה של רוקר ישראלי, היא אחד האמצעים הטובים ביותר לשימור האש. לבטח יעיל בהרבה מהופעות מכורות מראש בפני עובדי הייטק מנומנמים. ובשורה התחתונה, יש גם משהו מרגש ואותנטי מאד, בחיבור הזה שבין מוזיקה ישראלית ושורשים יהודיים, כשהוא מגיע מהצד המגניב של הלב.